בלוז לנחלת בנימין

בצומת בין רחוב נחלת בנימין לרחוב רמב"ם בתל אביב, באמצע הדרך בין שוק האומנים הססגוני לשוק הכרמל הצבעוני שוכן "ספוט" הקירקסנים המיתולוגי. אל פיסת הרחוב הסתמית הזו הגיעו במשך שנים כל יום שישי חבורת קירקסנים משוגעים לדבר (ומכורים) והפכו אותו לזירת קירקס מרהיבה. כשאנשים בארץ מדברים על "הופעות הרחוב בנחלת בנימין" הם מתכוונים בדרך כלל למקום הזה. 25 שנים של מופעי רחוב בין הקיוסק של יוסי המלך (שנתן לנו במשך שנים להתחבר אליו עם החשמל) לבין המאהל של הדרוזים החמודים (שמעיפים פיתות לטבון עם חיוכים מאוזן לאוזן). שנים של הפיכת המקום מפינה מלוכלכת וסתמית של תל אביב להפנינג קסום של קירקסנות רחוב במיטבה. כיום ה"ספוט" עומד שומם, אחד אחרי השני נטשו אותו הקירקסנים לטובת גדולים וקלים ממנו, אבל אין אחד שלא חקוקה לו בעצמות חוויה מוטרפת ובלתי נשכחת מהמקום הזה. ביקשנו מחבורת הקירקסנים שאהבה את המקום לכתוב על המקום המיתולוגי הזה.

אורי וייס – סירק נו פרובלם

הרומן שלי עם הנחלה מתחיל בקיץ 87. חופש גדול ואני כמו כל החבר'ה רוצה למצוא עבודה לחופש.

לצערי כל העבודות הטובות (לשטוף מכוניות ובייביסיטר על כלבים) כבר תפוסות ואני מחליט לעבור ליזמות. הבעיה היא שהדברים היחידים שאני יודע לעשות זה סלטות. איך עושים כסף מסלטות לעזאזל? התייעצתי עם חבר שלי, בבלוקי, שהיה ילד שחקן כזה והחלטנו לעשות מופע רחוב. אחרי שניסינו את מזלנו בדיזנגוף סנטר (כישלון טוטאלי), הגענו לנחלת בנימין. ראוי לציין שעוד לא היה שוק אמנים או משהו מאורגן אבל בצומת (שהיום מופיעה בה מירי אלוני) היתה מין אוירה הזויה מספיק וניסינו את מזלנו. אני עשיתי סלטות, חד אופן וקצת ג'אגלינג ובבלוקי בעיקר צרח. מכל הבחינות המופע היה תת רמה אבל לתקופה הפרה-היסטורית האמורה, זה משך תשומת לב והרבה קהל, שלא הבין אם אנחנו קבצנים או מפגרים אבל התאסף כדי לצחוק איתנו ובעיקר עלינו. בסוף הרווחנו מספיק כסף כדי לאכול בבורגר ראנץ' ולחזור הביתה באוטובוס. ומאז בכל פעם שרציתי לנסוע לת"א ולאכול בבורגר ראנץ' עם חבר היינו תופרים איזה מופע השפלות קצר בנחלת בנימין.

השנים עברו וישר אחרי הצבא נסעתי לצרפת ללמוד אצל ז'ק לקוק. כשחזרתי לארץ הייתי חייב להופיע. לא התחשק לי להתחיל עם אודישנים וכמו העץ הנדיב הנחלה חיכתה לי שאבוא לשחק איתה, אז הצטרפו אלי איתן אולמן ואבנר הוכפלד ויצרנו את "קפטין זוקיני" (כל יום שישי בשתיים בנחלת בנימין).

עם "קפטין זוקיני" עפנו לחלל, הגשמנו חלומות שלא ידעתי שאפשר לחלום, הופענו בעולם, הרווחנו כסף והיינו שלאגר אבל עדיין כמו שעון, כל יום שישי הגענו למעוז הקבצנים והשיכורים – נחלת בנימין – שלמרות שכבר איבדה את עלומיה, עדיין אהבנו אותה.

בנחלה הרגשתי כמו קזבלן ביפו, כוכב הביבים שכולם עושים לו כבוד.כך עברו השנים, התחלתי להופיע עם נועה, אשתי וכאשר היא נכנסה להריון עברתי למופע סולו.

כל המופעים שלי השיקו את בתוליהם בנחלת בנימין.

הנחלה הזקינה נורא וכמו כל הקבצנים מצבה התדרדר. בשנה שעברה הופעתי בפעם האחרונה בנחלה. אינני מסוגל יותר. למרות האהבה והזיכרונות המקום פשוט דוחה, זאת אומרת, תמיד הוא היה דוחה אבל פיוטי ורומנטי. ואולי לא רק הנחלה הזדקנה. התחלתי להופיע שם בגיל 13 וסיימתי בגיל 37. זאת אומרת 24 שנים של דרמות, צחוקים, מריבות, תיסכולים ואפילו מכות אבל בעיקר אהבה. עכשיו כשאני חושב על זה הפסקתי להופיע שם כשנולדה ביתי, האלי. יום אחד אחזור לנחלה עם האלי ואספר לה איך ממש פה לפני הרבה שנים בין ערימות הזבל נגענו בכוכבים.

עינאל גורי – המופע של ג'וסי לוסי

נחלת בנימין הוא ה"פיטש" שאם הצלחת בו תצליח בכל מקום בעולם. הבית ספר להופעות רחוב בה' הידיעה!

אני זוכרת את השנים הראשונות שניסיתי "לכבוש" אותו… הגעתי עם מגבר קטן, לבושה בחצאית מקושקשת, חולצה עם הרבה מלמלה ונעלי בלט מוכנה להופיע… זוכרת היטב את הבהלה – איך מתחילים? איך עושים את הקסם? איך הופכים את הרחוב הקטן ומלוכלך הזה לבמה שלי? איך עוצרים את האיש הראשון? ואם הוא יביט עלי ויראה משוגעת? (ובטוח שרבים ראו אותי שם כמשוגעת…) אני זוכרת גם זוכרת איך באין סוף תואנת שווא של חם מדי, לח מדי, רוח מדי או סתם אין מספיק אנשים אני סבה על עקבי, מתקפלת והולכת הביתה בלי להופיע…  ובדרך הביתה נשבעת שבפעם הבאה אין תירוצים וזה יקרה !

ובסוף זה קרה !

ועד היום אני מוכירת תודה לאותם פלונים אלמונים ספורים, שמחאו לי כפיים בסיומו של המופע הראשון שלי  ב"פיטש" הכי מאתגר בעולם – נחלת בנימין,  ומבלי שידעו בעצם, הם הכתירו אותי לגיבורה הבלתי מנוצחת של חיי באותם ימים.

ככה, אפילו היום, שאני לא מופיעה שם יותר, עדיין כשאני עוברת שם, חוצה את הרחוב בדרך מהשוק, אני מברכת לשלום את פינת הרחוב הראשונה שהופעתי בה, ומתוך הרגל כמעט בלתי נשלט, בוחנת את כמות ההולכים והשבים, את זוית השמש ואת בעלי העסקים ומהרהרת האם היום היה יכול להיות יום טוב לעוד הופעה בנחלה.

אסף בר סלע – אסף קלי קלות

מיד אחרי שהשתחררנו מהצבא החלטנו, רונן ציפיס ואני, שהדבר שיהיה לנו הכי נכון אם אנחנו רוצים
מופע טוב, הוא ללמוד לעשות אותו ברחוב – המקום הכי חסר סבלנות והכי פחות סלחני לטעויות. זה
התחיל בחצי שנה של למידה כואבת ויעילה במיוחד בגינת שינקין (מול בית תמי) בכל שישי בצהריים
ביחד עם גילי קרן, אבל אחרי שסיימנו את הטירונות בשינקין החלטנו שאנחנו מוכנים להשתפשף
בנחלה.

נחלת בנימין לא הייתה מעולם "פיטש'" פשוט. תמיד התמודדת עם משהו. אבל איזה חוויות צברנו!!
מדיירי הרחוב שנהיו חברים שלנו דרך כל בעלי העסקים מסביב (ושאפו מיוחד לדרוזים וליוסי מלך
הנחלה) ועד ליוסף ז"ל שבכל פעם שהיה יוצא מהשוק עם משלוח לאיזה לקוחה מפונקת היה דואג
לעבור ישירות דרך המעגל של מי שהופיע באותו רגע, לעצור את המופע כולו כדי לספר לכל הקהל
שעל שלושה דברים עומד העולם ועל שלושה דברים עומדת השבת… ותמיד היה לו פאנץ' ליין טוב
יותר משלנו, אז נתנו לו להצחיק במקומנו ולהמשיך בדרכו.
כשחזרנו מבית הספר לקרקס באנגליה, העמדנו מופע חדש ולא היה ספק לאן הוא מכוון – אם הוא
יעבור את מבחן הנחלה בהצלחה אין במה או רחוב בעולם שלא נוכל לכבוש.

כל שישי, בצהריים אם לא ירד גשם היינו בנחלה. בקיץ היינו מגיעים מוקדם יותר כדי לתלות צילייה!!
אני חושב שזה הדבר שמסביר יותר מכל כמה הנחלה הייתה באמת בית לאומני הרחוב – בכל שישי
של קיץ היינו מגיעים שלושה אנשים או יותר כדי לתלות צילייה ענקית שקנינו בעצמנו (ואחסנו אצל
הדרוזים) ולעשות צל ברחוב, כדי שכל המופעים יוכלו להופיע תחתיה ושהקהל לא יברח בגלל החום
הישראלי. צילייה שנתלתה מבניין בצד אחד של הרחוב אל הבניין בצד השני – לא חושב שבכל
הטיולים שלי בעולם מצאתי עוד "פיטש" שבו קרה משהו דומה.
כשרונן החליט לעבור הלאה בחיים ולהחליף מקצוע ידעתי דבר אחד בבירור – אם אני מתכוון לבנות
מופע יחיד ולהמשיך במקצוע שאני כל כך אוהב, יש יעד מבוצר אחד שאני אהיה חייב לכבוש – נחלת
בנימין.

הנחלה תמיד תישאר המקום שבו למדתי להופיע, שבו בניתי מופעים ושעליו תמיד יגידו – אתה מאלה
שמופיעים בשישי בנחלה לא?! זה היה המקום שבו יכולנו לנסות דברים חדשים, שבו אף פעם לא
ידעת איך יהיה המופע – שבוע אחד יצאת מלך הרחוב והאיש הכי מוצלח באיזור ובשבוע אחר נשארת
עומד לבד ברחוב עם כמה חברים – הקסם של מופעי הרחוב.
שבוע שעבר עברתי בנחלה בשישי והלכתי להגיד שלום לכל הפרצופים המוכרים – אחרי שיוסי סיים
לצ'פח אותי הוא סיכם את זה במשפט אחד – "אתם חבורה של טמבלים אתם! כשאתם לא פה אין
על\עם מי לצחוק… אבל דיר בלאק – תמסור ד"ש לכל החברים שלך."

מיכאל פינקל  – זמן אויר

לכל "פיטש" רחוב יש את הנשמה שלו. הנשמה של נחלת בנימין היא אחת הפראיות והקסומות. בנחלה קהל יכול להגיע פתאום בן רגע ובאותה מהירות הוא יכול להתפזר לך ולהעלם. כשמופיעים שם צריך להיות בהקשבה לכל כך הרבה דברים בו זמנית… מארג סבוך ועדין: קהל מעורב של משפחות שמסתובבות בשלווה בשוק האמנים, אנשים שממהרים לשוק הכרמל לקניות לשבת ועצרו להעיף מבט וכמובן תיירים, וגם צריך לשים לב ולהתחשב בבעלי הקיוסקים והחנויות ובהנהלת הנחלה, ויש גם את הקבצנים, הפקחים, השיכורים, ודיירי הרחוב (שחלקם לא רוצים את הרעש הזה בשישי בצהריים), בקיצור, מאתגר…

יום שישי אחד הופעתי אחרי גילי החמוד שבדיוק חזר מחו"ל ובא להופיע בנחלה. כבר מתחילת המופע היתה איזו אישה בקהל שכל הזמן העירה הערות, גילי ניסה לשלב את זה במופע, אבל בשלב מסויים היא נעמדה והתחילה לרקוד לצלילי המוזיקה שלו, התחילה לחלק מסטיקים לילדים בקהל ולנהל עם גילי דיאלוג חסר הגיון, גילי סיים את המופע כמעט בדמעות, וכשהגיע הפקח שמנהלת הנחלה הזמינה, האישה נשכבה על הרצפה ואמרה, אני לא הולכת מכאן! ואני הייתי אמור להופיע מיד אחריו… ולכל אחד יש רק 60 דקות להופעה ואז עליו לפנות את ה"פיטש" למופע הבא… , הפקח כמובן הוכיח את עצמו כחסר כל יכולת השפעה… במשך מספר דקות עשינו את עצמנו כאילו אין הופעות וסגרנו את המוזיקה, ואז "בשקט בשקט" התחלתי מופע, אמרתי במיקרופון לקהל שנאסף שאני מתחיל מופע, אבל אם האישה תתפרץ, אני מתנצל, אבל אעצור. התחלתי  בלי לדעת עם אצליח לסיים, ותוך כדי פזילות לכיוון האישה שעמדה בצד ועשתה כל מיני דברים מוזרים. בשלב מסויים קלטתי שמישהו שם בצד רוקד איתה ומדבר איתה, ובסוף המופע אחרי שהקהל התפזר, ניגש אלי אותו אדם (מישהו שאיני מכיר ומעולם לא ראיתי לפני כן או אחרי כן) ואמר לי שהוא עשה את זה בשבילי כדי שאוכל לעשות את המופע !!! איזה אנשים דבש…

יום שישי אחר תוך כדי מופע, אחרי שהזעתי כדי לקבץ מעגל אנשים שיצפה בי, ואחרי חצי שעה שאני מחזיק את האנשים איתי בקשקושים במיקרופון ובאקרובטיקה אווירית, תוך כדי שאני על החבל באוויר, אני קולט את אחד הקבצנים המקומיים נכנס למעגל שיצרתי ומתחיל לקבץ נדבות מהקהל "שלי". בלית ברירה שילבתי את זה בנאום הכובע ואמרתי לאנשים שאם הם תכננו לשים לי בכובע מטבעות של אגורות, אז שיתנו את זה לקבצן ולא לי, כי אני פרפורמר ולמופע נהוג וראוי לשים 20 שקלים בכובע. אח"כ מיד אחרי שהקהל התפזר, פניתי לקבצן והפחדתי אותו ככה שיותר הוא לא העיז להתקרב…

והיתה את הפעם ההיא שבא ללחוץ לי את היד איש זקן עם מקל הליכה, אולי בן 80… והוא סיפר לי שפעם הוא היה אלוף הארץ וגם הוא היה עושה תרגילים. חייכתי בחביבות והנהנתי כן כן. אבל אז הוא ביקש מהבת שלו שתשלוף מהארנק שלו את התמונות, והופ, פתאום צצו להן תמונות בשחור לבן של חוף הים של תל אביב בשנות החמישים ובהן בחורים צעירים ושריריים בבגדי ים מצחיקים עושים עמידות ידיים מסובכות ותרגילי אקרובאלנס קשים מול מבטים מעריצים של בחורות שזופות וחטובות, ויכולתי לזהות בתמונות את הזקן שלחץ לי את היד… דברים שקורים רק בתל אביב או יותר נכון רק בנחלת בנימין…

שישי אחר, תוך כדי מופע קלטתי את אחת השיכורות הקבועות מתיישבת לצפות במופע בקצה השמאלי של מעגל האנשים שעצרתי. המשכתי את המופע כרגיל והבחנתי שאף אחד לא מתיישב סביבה במרחק של 2 מטרים מכל כיוון (מעגל הריח שעלה ממנה). תהיתי מה הולך לקרות, כיוון שכבר סיפרו לי שהיא מסוגלת גם לחרבן לך קקי של ממש באמצע המופע אל מול הקהל וכיוצא בזה, אבל המופע התנהל ללא הפרעה. בסיום המופע, לפני הגרנד פינאל אני נואם את נאום הכובע ובו אני מסביר לאנשים שהם מצופים להגיע לכובע בסוף המופע ולשים בו כסף. סיימתי את הנאום, הפעלתי מוזיקה דרמטית והלכתי לכיוון החבל כדי לעשות את הגראנד פינאל, ופתאום אני שומע קול צרוד וגאה במבטא רוסי כבד "אני ראשונה !!!" והשיכורה שלפה מהכיס חופן מטבעות, העיפה אותו באוויר וגשם צפוף של מטבעות זהובים נחת לרגלי והפך את מרבד הופעות שלי לזירת קירקס מנצנצת מנוקדת מטבעות של עשר אגורות…
והיתה גם את הפעם ההיא שאחרי מופע ניגש אלי בחור ושאל אם אני מופיע גם בחתונות וכששאלתי מתי החתונה הוא אמר שעוד אין תאריך, שאלתי אם יש כלה, והוא ענה שעוד לא, אבל כשתהיה, הוא רוצה שאבוא להופיע בחתונה שלו. נחלת בנימין… והיתה את הפעם ש"המשיח" נכנס לי לאמצע הופעה, ואת הפעם שהגענו ומצאנו מכולת אשפה ענקית שאי אפשר להזיז תקועה על ה"פיטש" ואת ההיא עם השיכור שנפל לי על הסאונד ולא זז יותר, ואת ההוא שהתחיל לשיר לי במיקרופון שיר מזרחי, וגם לא סיפרתי על חבורת הקשישים הקבועה שיושבת אצל יוסי ומשחקת שש בש ומכירה את כל ההופעות בעל פה, ועוד ועוד ועוד…

אין על נחלת בנימין !

 

 

2 תגובות בנושא בלוז לנחלת בנימין

  1. מאת raffi.vitis‏:

    עוד כתבה נהדרת. תודה לכל הכותבים.

  2. מאת mikaelfinkel‏:

    תשמעו, זה ממש אבל ממש עושה חשק ללכת לתת שוב איזה שישי אחה"צ בנחלה… יצאה כתבה פשוט נהדרת! תודה לכולם!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *