צבא בטייטס

יובל איילון הוא אומן קירקס. הוא האקרובט הישראלי הראשון שהתקבל לעבוד בהפקת קרקס ענקית בלאס ווגאס.
יליד ישראל (1973), אלוף ישראל לשעבר בהתעמלות קרקע ומכשירים בין השנים 1996-1997, ומקום 16 באליפות אירופה בשנת 1996.
מזה 6 שנים עובד במופע הקירקס "לה רב" בלאס ווגאס.

האגדה מספרת שבילדותי טיפסתי וביליתי שעות רבות על עצים ועצמים גבוהים אחרים.  זה נפסק כשהתחלתי את קריירת ההתעמלות [בגיל 8] שניתבה את ההיפר אקטיביות ונטיה לסיכונים לא מחושבים לכיוון הספורט התחרותי [רומן שנמשך כ 20 שנה].

שנת 2012, השעה 7 בערב בלאס ווגאס, הבמה העגולה במופע "לה רב" ("החלום" בצרפתית) שקועה בתוך המים בהמתנה לפתיחת המופע. ההופעה מתחילה ועץ עשוי ברזל בגובה 6 מטר עולה מן המים כשהוא מסתובב על צירו, ובמשך כמה דקות אני וקבוצה של 9 אקרובטים קרחים מטפסים, קופצים, וכמובן עומדים הפוך על הענפים במגוון פוזיציות ובגבהים שונים. אחרי הפסקה של עשרים שנה, חזרתי לטפס על עצים.

עברו 6 שנים מאז הגעתי ללאס-ווגאס כדי להופיע ב "לה רב", מופע המים של הבימאי פרנקו דרגונה, ועצם המחשבה על כך, ואולי הכתיבה (תודה מיכאל) מעלה אצלי כל מיני תהיות קיומיות כמו עד מתי? מה אחרי? איפה? למה? והאם אני אמשיך ללבוש טייטס באופן יום יומי גם בעשור החמישי של חיי…

״משבר גיל השלושים״ שלי היה בסביבות גיל 28.  אחרי קריירה ארוכה של התעמלות קרקע ומכשירים בה התחרתי מגיל צעיר מסביב לעולם במגוון תחרויות (אליפויות- ישראל, אירופה ועולם, ובליגת המכללות בארה״ב) החלטתי על פרישה ומצאתי את עצמי די אבוד ומדוכדך.  אחרי ניסיון די כושל בשלוש חברות הייטק בתור איש שיווק של מוצרים שלא ממש הבנתי, (וחוץ מזה שנראיתי מצחיק בחולצת פולו) נפלטתי למזלי מהמערכת וכמתבקש נסעתי להודו לתקופה של 7 חדשים. (היה נחמד).  ולמרות שלא חזרתי עם ״תשובות״, החלטתי לחזור להתעסק במה שאני מכיר.

התחלתי ללמד אקרובטיקה וללמוד אומנויות קרקס, תנועה ומשחק בביה״ס של קרקס פלורנטין, ולהופיע בכל מיני אירועים והופעות בתור אקרובט ודמות שטח.  במשך השנתיים הבאות לימדתי אקרובטיקה בהדר יוסף, בחולון, סימסטר אחד בתיאטרון הגוף, והצטרפתי לבית הספר סנדסיאל בתור מורה ותלמיד.  פתאום מצאתי את עצמי נשאב בחזרה לעולם ההתעמלות אבל הפעם בתור פרפורמר ולא בתור ספורטאי.  בשלב מסויים הבנתי שהיתרון שלי הוא הרקע שלי כמתעמל ואקרובט ולוא דווקא היכולות שלי כרקדן או שחקן, וכמתבקש התחלתי להתעניין באודישנים של סירק דו סוליי, שפרסמו בעמוד הקאסטינג שלהם שהם מחפשים מתעמלים לשעבר בתור ״ג׳נרנליסטים״.  מפה לשם הכנתי וידאו דמו כדי לשלוח לחברים ממונטריאל… בזמן הצילומים מצאתי את עצמי מבצע אלמנטים שביצעתי שנים קודם לכן, בשלהי הקריירה, והרעיון של להצטרף (לברוח) לקרקס בתחילת שנות השלושים לחיי הפך להיות ממשי אם כי לא כל כך מוחשי בשלב זה.

אחרי שקיבלו את הוידאו בסירק הוזמנתי לאודישן בלונדון.  בדיעבד התברר לי שהאודישן היה ספציפי למופע הביטלס "Love" שבלאס ווגאס.  האודישן הלך טוב עד שהגעתי לשלב האחרון בו היינו צריכים ללמוד כוראוגרפיה מאחת ההופעות של סירק (אני חושב מסלטימבנקו) ופשוט קפאתי מול המצלמה.  במשך תקופה ארוכה אחר כך הייתי בקשר עם הקאסטינג ואמרו לי שאני ״בראש הרשימה״ וכאלה… אבל מאחר וההופעה הספציפית הזו היתה יותר ״ריקודית״, זה פשוט לא קרה.

במשך השנה שלאחר מכן קרו כמה דברים בו זמנית.  המשכתי ללמוד בסנדסיאל, הופעתי במסגרת האופרה הישראלית באופרה "פאליאצ׳י" (בתור אקרובט עם חבורה מופלאה של ג׳גלרים וליצנים מישראל), למדתי טרמפולינה אצל בוריס, עבדתי על קצב עם חבר ממיומנה, התחלתי ללמוד באופן רציני אקיליבר (עמידות ידיים), וקיבלתי ציון מחורבן (פעמיים) בפסיכומטרי, שלמזלי לא הביא אותי ללימודי הפיזיותרפיה שעניינו אותי באותה תקופה.

מתישהו בקיץ של 2004 קיבלתי אימייל מאחד מחברי לנבחרת באוניברסיטת אילינויס (בה למדתי על מלגת ספורט בשנים 94-98), ש"דרגונה" מחפשים אמני קרקס ואקרובטים למופע המים "לה רב" שנפתח בווגאס כמה חדשים קודם לכן.  מי זה בכלל הפרנקו דרגונה הזה? תהיתי.  אחרי בדיקה קצרה גיליתי שהוא היה ״בימאי הבית״ של סירק דה סוליי במשך שנים ויצר את ההופעות – אלגריה, סלטימבנקו, קידאם, מיסטייר, "O" (בה מככב כיום ארז קפלן, חבר טוב וגם כן מתעמל לשעבר). שלחתי את הדמו שלי אליהם וגם הפעם הוזמנתי לאודישן. כיוון שזה מופע מים, התחלתי להתאמן גם בשחייה כדי שלא יהיו הפתעות בבריכה.  בתקופה שלפני האודישן נסעתי לצרפת כדי להתמקצע באקיליבר עם קלוד ויקטוריה (מורה אגדי לעמידות ידיים).   בשלב זה כבר ראיתי את עצמי מתפתח בכיוון של אקיליבריסט, ובאודישן שהיה בנובמבר יכולתי להראות שאני מתעמל שגם יודע לעמוד על יד אחת.  האודישן עצמו היה בברצלונה, על ״ההר האולימפי״ (בו היתה האולימפיאדה), דבר שכשלעצמו הוסיף למעמד המרגש.  האודישן הפעם היה הרבה יותר מאתגר מבחינה פיזית אבל פשוט יותר מבחינה תנועתית.  קיבלתי את הציון המקסימאלי בכל המבחנים, ולמחרת הוזמנתי עם עוד 6 אקרובטים מתוך 40 שהתחילו, למבחן השחייה שגם אותו עברתי בהצלחה.

כשבוע לאחר מכן, בסוף יום לימודים בסנדסיאל,הלכתי לי ברחוב שינקין, וקיבלתי טלפון מארה״ב בו בישרו לי שמציעים לי חוזה במופע "לה רב".  כמובן שצעקתי יייששש!!!   וטילפנתי אל המשפחה והחברים הקרובים שליוו אותי בשנים האחרונות שלי בארץ במסגרת הגשמת החלום, או הרעיון, של לפתוח בקריירה של אומן קרקס.

שבועיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בווגאס מתחיל פרק חדש בחיי.

"לה רב"

התקופה הראשונה ב"לה רב" לא היתה פשוטה, מאחר והייתי מהראשונים שהצטרפו אל הלהקה אחרי ״הקריאיישן״ – תקופת היצירה. לא היה פשוט להשתלב בקבוצה מגובשת של אמנים מכל העולם שכבר עבדו ביחד קרוב לשנתיים. תהליך היצירה של ההופעה נמשך קרוב לשנה כאשר חלקו הראשון נעשה בבלגיה, וחלקו השני בלאס ווגאס.  האמנים (שרובם הגיעו מרקע תחרותי ולא קרקסי) עברו תהליך אינטנסיבי וטרנספורמטיבי שכלל תנועה, משחק, מחול, קצב, שחייה וצלילה, וכמובן מחקר של אלמנטים אקרובטיים שונים.  מי שלמעשה יצר עם האמנים את הנמברים היה הכוראוגרף של ההופעה, בחור איטלקי בשם ג׳וליאני פפרני, ופרנקו דרגונה התעסק יותר בצד הקונספטואלי של ההופעה ופחות באופן ישיר עם האמנים והנמברים.

כבר בשלבים הראשונים נוצרו ״קבוצות״.  השתיים העקריות:  אלו שיכולים ״לזוז״ טוב, ואלו שיתמקדו יותר באקרובטיקה.  משיחות עם אישתי (שהייתה במופע מתקופת הקריאיישן) ואמנים אחרים, הבנתי שלאורך כל הדרך היתה תחרות (לא באופן רשמי) על השתייכות לנמברים השונים.  כשהגעתי אל "לה רב" המופע כבר רץ קרוב לשנה והיתה חלוקה מאוד ברורה בין האמנים, אלו שהוכשרו והופיעו במספר גדול של נמברים, ואלו שהתאימו ל 3-4 נמברים בלבד. בתקופה הראשונה הוכשרתי לנמברים ״הפשוטים״ יותר, שאפשרו לצוות לקבל עלי תמונה כללית כפרפורמר, רעיון כללי לגבי הפוטנציאל שלי, לראות איך אני עובד ביחד עם אמנים אחרים, וכך להחליט לאיזה עוד נמברים אני מתאים. האתגר הגדול מבחינתי היה ההשתלבות בנמברים התנועתיים (ומי שמכיר אותי, ברישניקוב אני לא…), מאחר וכל רגע וקטע במופע מבוצע לפי ספירות, היה לי ברור שזה יקח לי קצת יותר זמן.  זה לא כ״כ עזר לרושם הראשוני על צוות ״הארטיסטיק״ אבל זה הסתדר בסופו של דבר, וכעבור שנה כבר הייתי במספר לא מועט של נמברים, כשכיום אני מוכשר להופיע בכשמונה נמברים, שבשניים מהם אני גם מבצע קטע סולו (על ה״עץ״ ועל ״עמוד סיני״ תלוי).

מעט מוזר לכתוב ולסכם בכמה עמודים תקופה של שש שנים, וקרוב ל-2000 הופעות, אז פשוט אכתוב על מספר נושאים שחשבתי שיעניינו אתכם בהקשר לעבודה ב"לה רב", ובאופן כללי במופע גדול בלאס ווגאס. כיוון שהמציאות בההופעות השונות של סירק דה סוליי ו"לה רב" דומה מאוד.

מופע מים – ״מתחת לקלעים״

הדבר הראשון שעושים כשמגיעים ל"לה רב" זה מעין קורס צלילה מזורז, ורק אז אפשר להתחיל את האימונים על הבמה.  מאחר והבמה היא למעשה בריכה ענקית, ואנחנו מתחילים ומסיימים חלק מהנמברים במים, הפרפורמרים חייבים להרגיש נוח במים.  ישנן שלוש מנהרות דרכן אנחנו נכנסים ויוצאים מן הבמה, כשכל כמה מטרים ישנם ווסתים שתלויים בדרך, ומספקים לנו אוויר לפי הצורך.  לאורך כל ההופעה ישנם כ 12 צוללנים שנמצאים מתחת למים ותפקידם לדאוג לשלומנו, וכמו כן הם אחראים על מגוון של משימות טכניות שעליהם לבצע במהלך ההופעה.  דוגמה טובה לשיתוף הפעולה בין האקרובטים והצוללנים היא סוף נמבר בשם ״רדמן״, נמבר ריקודי ואקרובטי, שבסופו אנחנו מתברגים אל המים בעיניים עצומות, מושיטים את הידיים לצדדים ופשוט מחכים לווסט (ולאוויר) אותו נותן לנו הצוללן שצוות אלינו באותו יום. הצוללן סוחב אותנו דרך המנהרה החשוכה אל מאחורי הקלעים, ומשם אנחנו ממשיכים אל חילוף תלבושות ולנמבר הבא. לא צריכים להיות שחיין מעולה כדי להיות פרפורמר בלה רב אבל מומלץ להרגיש מאד בנוח במים.

״רד מן"

ללא ספק האתגר, וההישג הגדול ביותר שלי כפרפורמר ב"לה רב".  כפי שהזכרתי קודם לכן האלמנט הריקודי הוא לא הצד החזק שלי.  עם סלטות, עמידות ידיים, אקרובטיקה, אני מרגיש בבית, אבל לרקוד זה כבר סיפור אחר. בנמבר הספציפי הזה אנחנו שישה פרפורמרים על הבמה העגולה (בחצאית אדומה, וללא חולצה) מבצעים נמבר של ריקוד אקרובטי, מהיר יחסית, עם ״אטיטוד״ מצ׳ואיסטי משהו… כך שמעבר לדיוק התנועתי ולסנכרון עם עוד 5 אמנים על הבמה, נדרשת גם עבודת משחק.  במשך תקופה ארוכה לא התבקשתי ללמוד את הנמבר (כנראה שלא ראו אותי משתלב) והחלטתי ללמוד את הנמבר לבד בעזרת חבר מההופעה, ווידאו של הנמבר. כחודש לאחר מכן פשוט הופעתי לחזרה (עם חצאית) וביקשתי להצטרף. הם ראו ״כי טוב״  וכשבוע לאחר מכן הוזמנתי לחזרה אישית עם אחד הקפטנים של הנמבר, ופירקנו את הנמבר לגורמים (שמיניות) ומשם המשכתי באינטגרציה שהסתיימה בהרצה של הנמבר על הבמה, וחזרה גנרלית בתנאי הופעה עם כל האמנים שמשתתפים באותו ערב. ההופעה הראשונה בנמבר היתה חוויה שהיתה קרובה בעוצמתה לזו שחוויתי בתור ספורטאי בתחרויות גדולות, וללא ספק זכורה בעיניי כרגע המשמעותי ביותר שלי כפרפורמר ב"לה רב", ובכלל.

כמות

אנחנו מופיעים 10 הופעות בשבוע, 40 בחודש, בסביבות 470 בשנה. זהו סטנדרט של כל הופעות הקירקס הגדולות בלאס ווגאס. מופיעים פעמיים בערב (ב-7, וב 9:30), חמישה ימים בשבוע,  וסוף השבוע שלנו הוא ברביעי וחמישי, בהם ההופעה סגורה.  לפי החוזה יכולים לקרוא לנו ל 12 שעות בשבוע של חזרות/אימונים בשעות אחר הצהריים, אבל בדרך כלל המספר נמוך בהרבה.
ביום עבודה רגיל אני מגיע לעבודה בשעה 5, ומנצל את השעתיים הבאות עד תחילת ההופעה הראשונה לחימום, אימונים, חזרות, עמידות ידיים, כושר כללי, ואיפור.  את הזמן שבין ההופעות, בין 8:20 ל 9:30 אני מנצל בדרך כלל לעבודה על עמידות הידיים (טכנית ויצירתית) שהיא ההתמחות שלי כאומן קרקס מעבר למה שאני עושה בהופעה.
כל עוד אנחנו מבצעים את המתבקש מאיתנו על הבמה אנחנו לא מחוייבים להתאמן, וכל אמן מנהל את הזמן שלו כראות עיניו.  עומדים לרשותנו מאמן כושר אישי, מדריכות פילאטיס, ופיזיוטרפיה, איתם אנחנו עובדים כשאנחנו פצועים, או אם אנחנו רוצים ״להתחזק״. כל זה הכרחי לעבודה הפיזית הכרוכה במופע כמו "לה רב". פעמיים בשנה אנחנו מחוייבים לעבור מבחן כושר ושחייה בדומה לזה שבאודישן, כדי להמשיך ולהופיע.

ג׳נרליסטים

הקונספט של ג׳נרליסטים קיים בהופעות אשר יש בהן נמברים שהם לא קרקסיים קלאסיים.  לכל הג'נרליסטים יש לפחות רמה בסיסית באקרובטיקה (רגילה ואווירית), וכל אחד מהאמנים משתתף בנמברים אליהם הוא מתאים. ההתאמה היא מבחינת המראה, היכולת הפיזית, רמת האקרובטיקה, הריקוד ומיומנות קרקס מיוחדת אם קיימת (כמו עמידות ידיים במקרה שלי). ב"לה רב", כל הג׳נרליסטים מחוייבים לעשות מינימום של שלושה ולא יותר מארבעה נמברים מרכזיים בכל הופעה (בדרך כלל זה ארבעה ובנוסף לעשות "cues", שהן כניסות אל הבמה ללא אקרובטיקה או מאמץ פיזי רציני).  אנחנו בדרך כלל מוכשרים לעשות מספר רב יותר של נמברים, דבר שמאפשר לנו גיוון בהופעה (470 הופעות בשנה…), ומאפשר למנהלי הבמה להזיז אמנים בין נמברים כשמישהו נפצע, חולה, או מוגבל באופן זמני מנמבר מסויים.

פציעות

רוב הפציעות (ויש די הרבה) קשורות לעומס המצטבר, ולוא דווקא מנפילות או תאונות (אבל יש גם כאלה)  לדוגמה, מאז שנפתחה ההופעה היו בסביבות 35 ניתוחי כתף, 7 ניתוחי גב, ועוד מגוון רב של פציעות כמו נקעים, ברוטראומה (אוזניים), חתכים, פציעות עיניים, ועוד… אני באופן אישי משתלב יפה מאד בסטיסטיקה…עברתי ניתוח בגב בשנה השלישית שלי (בלט בגב התחתון), וניתוח בכתף ימין לפני כ 8 חדשים.  בריא זה לא… אבל מחלקת הפיזיו שלנו מצויינת ורוב הפרפורמרים חוזרים להופיע באופן מלא.  באופן כללי אנחנו מחוייבים לחזור ולבצע כל מה שעשינו לפני הפציעה כדי להמשיך ולהופיע.

מחלקת הפיזיו (Health services)

מורכבת מארבעה Athletic trainers שהם מעין פיזיוטרפיסטים שמתמחים בספורט. חדר הפיזיו, שצמוד לאולם האימונים שמאחורי הקלעים, תמיד מלא באמנים שבאים לשיקום מניתוחים ופציעות, מסאז׳, וכולי.  חשוב להבין שהמטרה העיקרית של המחלקה היא להחזיר את האמנים להופעה, וכמה שיותר מהר. מצד אחד יש לנו ליווי צמוד של אנשי מקצוע בכל פעם שאנחנו מגיעים לעבודה, ומצד שני לפעמים אין את אותה איכות טיפול שמקבלים כשהולכים לטיפול באופן פרטי. אבל כמו שהזכרתי קודם לכן חזרתי להופיע באופן מלא אחרי ניתוח גב וכתף, כך שלי אישית אין על מה להתלונן. בהתחשב בכמות הפציעות, וטיפול בקרוב ל 90 אמנים, המחלקה עובדת באופן יוצא מן הכלל.

גיל

הממוצע אצלנו הוא בסביבות 27, כשאני כרגע זקן האקרובטים בגיל 39.  אני לא בטוח מה זה אומר, אבל בינתיים אני טומן את הראש בחול וממשיך הלאה בשמחה (ובגוף דואב).  עד איזה גיל אפשר לעשות את זה?  אין  לי תשובה.  זה תלוי בסופו של דבר מה אתה עושה בהופעה, איך אתה שומר על עצמך (תזונה, כושר, שינה) ,וכמובן יש את ההיבט הכלכלי (שגורם להרבה אקרובטים להישאר מעבר לזמן שתיכננו), ואם הצלחת למצוא אלטרנטיבות מקצועיות…

כסף

אני לא אדבר במספרים, אבל בו נאמר ככה, שוטף 30/60/90 זה משהו שלא שמעתי כבר כמה שנים. אנחנו משתכרים לפי הופעה ומקבלים העברה בנקאית של המשכורת פעם בשבועיים. יש לנו ביטוח שיניים, עיניים, וכללי, וכמובן ביטוח פציעות/תאונות עבודה. יש לנו אפילו תכנית פנסיה… החיים מאד נוחים, ואם לא עושים שטויות (ויש כאלה שעושים) אפשר לחיות ברמת חיים די גבוהה, ולחסוך.

״כלוב הזהב״

אחת הבעיות עם הופעות בווגאס היא שפשוט קשה לעזוב… ואחרי כמה שנים בהופעה נהיה די נוח (אני לא מדבר פיזית כי לכולם כואב הגוף). הצד הכלכלי משחק תפקיד, וכמו כן החשש מלאבד איכות ורמת חיים כשעוזבים, והדבר נהיה עוד יותר מורכב כאשר משפחה נכנסת למשוואה… (אנחנו משפחה של 4).  אז אם לא רע כל כך, למה בכלל לעזוב? הדבר הקשה מבחינתי, הוא הקושי להתפתח מבחינה אישית כאומן קרקס.  המחויבות הראשונה שלנו היא קודם כל להופעה (גם על פי חוזה העבודה) ולכן יש לוודא שכל פעילות (אישית או מקצועית) מחוץ להופעה לא תיפגע ביכולת לבצע את הנדרש על הבמה כל ערב. כשאני מדבר על פעילות נוספת אני מתכוון להופעות במקומות אחרים, סדנאות שהייתי שמח ללכת אליהן (אם היה לי זמן), וכל פעילות אחרת שתסכן את הבריאות שלי, או תפגע באיכות ההופעה שלי ב"לה-רב". זה יוצר (לפחות אצלי) מין מילכוד.  מצד אחד יש לי עבודה מדהימה שמאפשרת לי לחיות כאקרובט / אומן קרקס באחת מההופעות הגדולות בעולם וללא דאגה כלכלית, ומצד שני, אני לא יכול להתפתח ולהשקיע בעתיד שלי כמו שהייתי רוצה. וזה יקרה בסופו של דבר, לכשאעזוב את ההופעה.

חברה

מאחר וישנם 90 פרפורמרים, ועוד מספר דומה של אנשים מאחורי הקלעים (20 צוללנים, 12 ריגרים  8 אנשי אוטומציה, 12 תאורנים, 30  אנשי מחלקת תלבושות, 5 מנהלי במה, 4 מאמנים, 10 נגרים), נוצרות קבוצות קטנות של חברים איתם יש קשר מחוץ לעבודה. כולם גרים בלאס ווגאס. הדינמיקה בין האמנים במופע טובה, וטוב שכך מפני שעל הבמה אנחנו תלויים אחד בשני (גם פיזית) ויש חשיבות גדולה לעבודת צוות ואנרגיה טובה בין האמנים.  כמובן שלפעמים יש בעיות, ובדרך כלל זה נפתר בינינו, ואם לא אז במקרים יוצאי דופן יש התערבות של ההנהלה.

משפחה

יש 7 זוגות בין חברי הלהקה, ולכולם יש ילדים (או בדרך), ועוד כ 3 פרפורמרים עם ילדים.  את אישתי ארל, שחיינית צורנית ואריאליסטית מצרפת, הכרתי בהופעה ויש לנו שתי בנות יעל (בת שלוש) ורומי (בת שמונה חדשים). האמת שנוח לגדל כאן ילדים (לפחות בשנים הראשונות) מאחר ואנחנו יכולים לבלות עם הילדים כל יום עד ארבע אחה״צ. כשאנחנו יוצאים לעבודה הבייביסיטר נשארת עם הבנות מ 4 וחצי עד 11 וחצי.  בזמן תקופת ההריון הנשים מקבלות בסביבות 70% מהמשכורת, ואז חוזרות לעבודה בערך כשלושה חדשים אחרי הלידה עם ליווי צמוד של מאמן כושר ומחלקת הפיזיו.

גליונות הערכה – evaluations

״ובחלומי חזרתי לבית ספר התיכון״… אז ככה, אתה נכנס לחדר הישיבות, ומסביב יושבים כל המנהלים של הלהקה. נותנים לך את גיליון ההערכה שמחולק לכמה קטגוריות:  טכני, אומנותי, מקצועיות, כשכל אחד מהנושאים מחולק לכמה נושאים ספציפיים.  בכל קטגוריה אנחנו מקבלים ציון: מעבר לציפיות = 3, עונה על הציפיות = 2, מתחת לציפיות = 1, בסוף העמוד ישנו שקלול. מתחת ל 2 – יש סבירות שלא יתנו לך חוזה בשנה הבאה, מעל 2.5 בונוס, מעל 2.8 בונוס גדול יותר (ואולי אמא שלי תתלה את התעודה על המקרר)

״בעל המאה״

סטיב ווין (ווינשטיין לשעבר), בודהיסט, טבעוני, מליארדר, וקצר רואי, הוא הבוס שלי. הוא שינה את ווגאס כאשר הביא לכאן את סירק דה סוליי לפני 15 שנה עם המופע "מיסטייר". הוא הביא אותו אל המלון Treasure Island, ואחר כך  הביא אל מלון נוסף שהיה בבעלותו את המופע הנמכר ביותר של סירק דה סוליי – מופע בשם ״O״, שתי הפקות אלו היו בבימויו של פרנקו דרגונה כשעוד היה חלק מסירק דו סוליי.  כשסטיב ויין בנה את מלון Wynn, הוא החליט שבמקום להביא עוד מופע של סירק דה סוליי, הוא פשוט ייצור מופע משל עצמו, והחליט לשתף פעולה עם פרנקו דרגונה שבדיוק הקים חברת הפקות עצמאית בשם "דרגונה". הוא השקיע בסביבות 200 מיליון דולר (סטנדרט להופעות הקירקס הקבועות בווגאס). אחרי שנתיים של תקופת יצירה בבלגיה ואחר כך במלון שנבנה במיוחד סביב המופע בווגאס, עלה המופע. אבל מהרגע שהמופע נפתח, פרנקו וסטיב לא הסתדרו (בלשון המעטה). המצב היה כל כך רע עד שהמופע כמעט נסגר.  בסופו של דבר פרנקו אמנם נשאר היוצר של ההופעה (על הנייר) אבל המחליט בעניינים אומנותיים הפך להיות סטיב, אשר ביצע שינויים רבים בהופעה. באופן אישי אני מעדיף את ההופעה בגלגולה הראשון, כשהגעתי.  ההופעה היתה אפלה יותר, סוריאליסטית ומופשטת. במקום להמשיך ולשפר מה שהיה, סטיב ווין החליט לשנות כיוון, להשקיע עוד כסף, ולהפוך את ההופעה ל״ידידותית״ ו"מרשימה״ יותר. המופע בגילגולו החדש עדיין מצויין, ומתחרה בהצלחה בכל ששת ההופעות של סירק דה סוליי בווגאס. דבר נוסף שיש לציין, בסופו של דבר תפקיד ההופעות בווגאס הוא להביא אנשים לקזינו כדי להמר, ללון, לאכול במסעדות וכולי. מאחר וסטיב הוא הבעלים של המלון והמופע, הוא המחליט, ובתור פרפורמרים אנחנו פשוט מבצעים את מה שמוטל עלינו… IT'S SHOW BUSINESS …

במבט לאחור, וגם כעת באמצע השנה השישית שלי בהופעה, אני לא יכול לדמיין לעצמי עבודה טובה יותר (לי אישית), ומקום שיתאים לכישורי כמו "לה רב".  מצד שני אני לא יכול לומר שהמופע הזה, או המופעים של סירק דה סוליי הם פסגת עולם הקרקס. מה עדיף? מופע גדול (בסגנון סירק דה סוליי) או מופע אינטימי יותר כמו "סירק אלואז", או להקת "שבע אצבעות היד" ואחרים? אין לי תשובה, בסופו של דבר זו שאלה של טעם אישי, ולדעתי, כל אומן קרקס צריך למצוא את המקום המתאים ביותר לקישוריו, לרקע ממנו הגיע, ולהעדפותיו האומנותיות.
כמו שהזכרתי קודם, לפעמים אני מרגיש שאני קצת טומן את הראש באדמה ולא חושב ומתכנן מספיק את הצעד הבא ״ביום שאחרי״, אבל אני מאמין שאותה נאיביות שהביאה אותי אל קריירת הקרקס המדהימה הזו בשנות השלושים של חיי, תוביל אותי לשלב הבא בקריירה בשנות הארבעים המדשדשות בפתח. נראה…

 

9 תגובות בנושא צבא בטייטס

  1. הי יובל. כתבת כל כך יפה. נשמע מרתק. השאלה שהעלית בסוף לגבי השתתפות במופע גדול או אינטימי היא שאלה מעניינת. אולי בתוכה טמונה גם התשובה לגבי העתיד, בכל מקרה אל דאגה, אני מאמין שימצא לך הדבר הנכון בבוא הזמן. בהצלחה

  2. מאת רונית חדד‏:

    יובל יקר כתבה מקסימה!

  3. מאת תום אילון‏:

    כתבה מרגשת ומעניינת.
    היה מרתק לקרוא איך זה לאומן קרקס בהפקות ענק כאלו, ובכלל על איך שהחיים גלגלו אותך לשם.
    בהצלחה בהמשך.

  4. מאת עודד זהר‏:

    יובל,

    תשמור על עצמך ועל הגישה החיובית והבריאה!
    היה מאד מעניין לקרוא ולקבל הצצה לעולמך.
    להת',
    עודד.

  5. מאת אמיר צור‏:

    אהבתי את הכתיבה ….בהתחלה אמרתי לעצמי ואוו ארוך…..ובסוף אוף נגמר….
    נשמע שאתה חיי את החלום של כל אומן קרקס ….
    וכמו בכל חלום שמתגשם לא הכל כמו שדמיינו …ופתאום צצים דברים שמפריעים לחלום…
    השאלה הפשוטה היא האם המחיר שווה ….במקרה שלך נראה שכן…ומתי שתחליט תמצא עבודה בתחום בכל מקום בעולם…
    אני שמח שיצא לי להכיר אותך לפני שהפכת לענק 🙂 אני לא אשכח את כל הבנות שהיו רודפות אחריך לכל מקום אחרי הקלעים….:)
    כל כמה זמן יוצא לכם לצאת לחופש? לבקר בארץ וכאלה?

  6. מאת ג'רום ארוש‏:

    מדהים מיוחד מוכשר כל הכבוד עוד לא סיימתי לקרוא אך שפו….

  7. אח יקר,
    כיף לקרוא כל מילה- וכיף לראות אותך על הבמה בכל פעם שיוצא לי לבקר אותך.
    אין לי ספק שנמשיך לשאוב השראה האחד מן השני עוד שנים ארוכות!

    אתה דוגמא מצויינת לאמונה עצמית, התמדה ולחכמת החיים הטבעית שתמונה בכל אחד מאיתנו- ואשר אצלך מתבטאת ברצון התמידי לנצל עד תום את הכשרונות (הרבים) איתם באת לעולם.

    נקודה אחרונה זו, היא אולי החשובה ביותר, וכתיבתך מעבירה את המסר הזה בברור.

    באהבה, מיכאל

  8. מאת יעל ואלן‏:

    הי יובל!
    כל כך נהננו מההופעה שלך בלס וגס! הילדים עדיים מדברים על 'לה רב'!היה מדהים! כתבה מענינת מאוד, שוב תודה על השיתוף ועל ההופעה – מקווים לראותך בשמחות!
    יעל ואלן

  9. מאת נדב ילון‏:

    נהדר יובל! קצת מתבייש שקראתי את זה רק עכשיו…וגם מצר על כך שלא יצא לי לראות את המופע בסופו של דבר…אבל ללא ספק הוידיואים מדברים בעד עצמם…

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *