בשנת 2000 עזבתי את ישראל ונסעתי לאירופה. נסעתי במטרה להפוך לאומן רחוב – ליצן. לא ידעתי כלום, לא ראיתי מופע רחוב בחיים שלי, ובכל זאת הרגשתי שלשם הכיוון.
המושג שלי על ליצנות הסתכם באף אדום ובאיזה קסם שתמיד הרגשתי שאופף את הליצן. קסם שמשך אותי, אבל שוב – לא בזכות הופעות שראיתי או איזה ידע מעמיק בנושא – פשוט נמשכתי לזה, בלי לדעת למה ולמה אני נמשך. בתוכי תמיד הרגשתי שאני מסוגל ויכול להגיע אל המקום הזה שהיום אני פשוט קורא לו – חופש. אבל כשעזבתי את הארץ לאמסטרדם, לא ידעתי מה מצפה לי, וכמה זמן ייקח להגיע לשם.
הגעתי לאמסטרדם ויצאתי לרחוב. היו לי כמה מסכות של קומדיה דל ארטה, ופשוט התחלתי לאלתר איתן. זה היה נורא. לא היה לי מושג מה אני עושה. והתגובות היו בהתאם. או יותר נכון, פשוט לא היו תגובות. אף אחד לא שם לב בכלל שאני עומד שם בכיכר ועושה משהו. ההרגשה היתה נוראית.
התחלתי לראות מופעי רחוב במטרה ללמוד, ואכן הרגשתי שאני לומד. משהו מתקדם, מתפתח. הבעיה היחידה היתה שכל מה שראיתי היה מלווה בהמון דיבור שהוביל לקטעי ג'אגלינג או אקרובטיקה בסיסיים. זה לגמרי לא היה מה שחיפשתי. אמנם למדתי משהו על החזקת קהל, על יצירת מקום, אבל אלו לא היו ההופעות שרציתי לעשות. לא שהיה לי ברור מה אני כן רוצה לעשות – אבל ידעתי שאני לא ג'אגלר ולא אקרובט.
הנה גילי, בהופעה האחרונה השנה באדינבורג, מטפס אל יוליה בחלון. עוד שניה הם יצאו החוצה מהחלון, הוא בחולצה פתוחה והיא עם חלק עליון חשוף לחלוטין. אבל עד לרגע הזה הוא עוד צריך לעבור כברת דרך.
רציתי לשחק, לעוף, אבל איך בדיוק? מאיפה מתחילים? מה עושים? וכך החל מסע שלקח שנתיים וחצי, ובו בכל קיץ הגעתי מוכן עם הופעה חדשה. ובכל קיץ גיליתי שזה לא עובד, וזה זוועה ,ואני ממש נורא. ותוך כדי הקיץ הייתי בונה שוב משהו חדש, ומנסה שוב ,ושוב נכשל. שלא לדבר על זה שממש עצבנתי את אלו שכבר מופיעים ומחזיקים קהל שעשו לי את המוות .לא כולם – ישנם כאלה שתמכו ועודדו. כשאני ברחוב היום – אני מנסה להיות כמוהם, כלומר – לעודד, לדחוף, לקרב את החדשים שבאים אלינו. הם לא פה בשביל לקחת לנו את המקום, אלא פה רק בשביל לשפר אותנו. לגרום לנו להשתנות ולחפש דברים חדשים. להעמיק לתוך מה שכבר יש לנו. שלא לדבר על זה שאפילו פז"ם של 20 שנה בנקודת רחוב מסוימת לא נותן לי עדיפות וזכות על המקום לעומת צעיר שהגיע כרגע , עם חלומות גדולים ויכולת מועטה. אותה נקודה שייכת לו בדיוק כמו לי.
בסופו של דבר התגברתי על אלו שניסו להעיף אותי, והתגברתי גם על זה שכל החורף אני עובד בשביל לשלם על ה"מותרות" האלו של להופיע ברחוב בקיץ ואפילו הצלחתי לשמור על האופטימיות, וחשבתי שהנה אני עושה מה שאני רוצה, ואני מתקדם ומתפתח. אבל פעם אחרי פעם ההופעות שלי נכשלו והתבדיתי. הקהל פשוט הלך.
הבושה והכאב שיש כשקהל שלם שעצרתי (לזה תמיד היתה לי אנרגיה חזקה) פשוט נעלם חמש דקות אחרי שהתחלתי, היו בלתי נסבלים. לאט לאט איבדתי את הביטחון, וממש פחדתי לנסות להופיע. מה שכן, ידעתי בתוכי שאני מחפש משהו שאפילו אם אני לא יודע מה הוא, שאפילו אם אני לא יודע איך להגדיר אותו, אני יודע איך הוא ירגיש כשזה יקרה. ולא עניין אותי ללמוד משהו שאני יכול לעשות רק בשביל להעביר הופעה. לא עניינו אותי הבדיחות הקבועות והתרגילים שאפשר ללמוד. רציתי למצוא משהו אחר. כמו שכבר אמרתי – רציתי חופש, ולך תגדיר חופש…
עד שיום אחד, באמצע הקיץ השלישי שלי בצרפת, אחרי עוד הופעה שהתרסקה (ואחרי שלושה ימים של לבנות מחדש את המופע ולהתרסק ושוב לשנות ושוב להתרסק) הגעתי להבנה – שדיי. זהו. אני מוותר. אני מקפל את כל הציוד שלי (תפאורה, אופניים, הגברה ועוד…), ואני חוזר לאוטו, נוסע משם, ולא מסתכל אחורה.
בתוכי הייתי בשוק.
כל חיי כיוונתי למקום הזה. הייתי מלא בו. פתאום ראיתי בור שחור. תהום שנפערה, שלא היה מושג מה מחכה לי בתוכה. ידעתי שלא מצאתי את מה שאני רוצה, ואני לא מתפשר על משהו אחר. אבל זה לא ממש עזר לי להרגיש טוב. אולי רק שלם יותר בתוך הדיכאון הזה.
תוך כדי שאני אורז את ההופעה האחרונה בחיי, מגיע חבר, ואומר לי שהגיע חבר שלו מאוסטרליה , ושאני חייב לבוא לראות אותו מופיע. לא היה לי אפילו את הכוח להתנגד ולהסביר, לכן נתתי לו לקחת אותי. מת שהיום כבר יעבור ואני אעוף משם. ואז אקרע לחתיכות.
דניאל והפיל, במופע באדינבורג 2012
המופע שלקחו אותי לראות היה של בחור קטן קומה בשם דניאל. וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את מה שאני מחפש . חופש.
האיש הזה פשוט עשה מהכיכר מה שבא לו. ניגש לכל אחד איך שבא לו. עבד עם אנשים, חפצים, חיות , רוחות, גשמים, ועם כל מה שנפל עליו באותו הרגע. היתה לו ערימה של קשים לשתייה שהוא עבד איתם, וכדורי ג'אגלינג קופצים. אבל זה לא היו הקשים או הג'אגלינג (למרות שהוא היה מדהים איתם). אלה היו הסיפורים שהוא יצר בכל אינטראקציה. ואת זה לא יכולתי לקחת ממנו. זה היה שלו. אבל הסתכלתי עליו, ובתוכי התחילה להתבהר דרך. מקום להתחבר. מה לחשוב כשאני עובד. מה להרגיש. איך להיות. כל זה עלה בי בזמן שראיתי את דניאל מופיע. והשוק וההלם שהייתי בהם חצי שעה קודם, כשסגרתי את הבסטה על הופעות רחוב, ואולי על משחק בכלל, התהפכו. והתמלאתי בהתרגשות גדולה, ובציפייה לעבוד עם מה שאני מרגיש עכשיו. הרגשתי שמצאתי דלת. שאני מבין משהו ממש לעומק. ואפילו כשחשבתי שאולי שוב פעם אני טועה, הפעם ידעתי שמצאתי.
למחרת בבוקר חזרתי לרחוב. בהתחלה עוד ניסיתי לעשות את ההופעה שהיתה לי, פלוס התובנה החדשה, אבל כבר באמצע ההופעה עצרתי, הבנתי שזה לא זה. ואז פשוט עזבתי הכל – את התפאורה,המוסיקה, האופניים… לקחתי מטפחת, משרוקית וכובע, ויצאתי למסע של אימפרוביזציה שנמשך עד היום…
בשבע השנים הראשונות עבדתי רק ככה. בלי אביזרים, בלי מוסיקה. ובאיזשהו שלב גם המשרוקית ירדה וגם הכובע, ופשוט הופעתי בכל מקום. בכל פינה. מקומות גדולים, קטנים, מול בתי קפה, בכיכרות מול קהלים ענקיים, או מול חמישה אנשים בפינת רחוב. את הכל עשיתי בשיא ההתלהבות והאמונה. מכריח את עצמי להגיב לכל מצב, לכל אדם, בלי מילים, בלי תכנית. פשוט אינטראקציה טהורה.
כבר באותו היום הראשון ראיתי שצדקתי. באמת הבנתי משהו. משהו נפתח בי. אחרי שבוע כבר הרווחתי כסף כדי לחיות. [למזלי, כי גם מהבחינה הזו כבר הגעתי לסוף הדרך. כל החסכונות, הכל נגמר. ואם זה לא היה קורה, אז בכל מקרה הייתי חייב להפסיק עם ה"הובי" היקר הזה] אבל לא הכסף זה מה שמשנה בסיפור הזה. הרגשתי שנפתחה בתוכי דלת. פתאום בשביל ליצור מופע כבר לא הייתי צריך סיפור, סיבה, מסגרת, כי מצאתי דלת אל מעיין היצירה עצמו. עכשיו יכולתי להיות מול כל קהל בכל מקום במשחק. בתעופה! יכולתי להיות מול כל דבר. כל אדם. ובכל מקום! והרגשתי שאני צריך להגיע לכל המקומות האלו, ולעבוד בהם, ולנסות אותם, להבין מה הם דורשים ממני ומוציאים ממני. ההרגשה היתה נפלאה. הרגשה שהולכת איתי עד היום.
שלא תבינו לא נכון. לא הפכתי מיד לאיזה כוכב ולא התחילו ישר להזמין אותי להופעות בחו"ל בלי סוף, אבל הצלחתי לגעת במשהו הזה שחיפשתי – חופש. בעגה המקצועית מכנים את זה – ליצן.
אני אוסיף שעד היום הופעה שלי יכולה להתחרבן לגמרי. מאז עד היום אני תמיד יכול להתרסק מול קהל. אבל זה כבר לא מטריד אותי. הכל חלק מהמסע אל תוך עצמי. אל החופש הזה.
אחרי שבע שנים התחלתי להכניס חומרים לעבודה שלי – חפצים, מוסיקה, קטעים יותר סגורים, כי הבנתי שגם שם אני צריך ללמוד.
אחרי עשר שנים, פתאום הסתכלתי וראיתי שהחלום שלי סוף סוף קורה. אני יכול לעבוד בכל מקום, בכל צורה, בלי מילים, עם מילים, בלי מוסיקה, עם מוסיקה, באימפרוביזציה מוחלטת או במופע בנוי וסגור מראש (תמיד עם מקום לאילתור) ואפילו יצרתי מופע ליצנות לאולמות סגורים שמוכרים כרטיסים.
עשר שנים לקח לי לסגור את המעגל הזה. ואז גם התחילו להגיע ההזמנות לפסטיבלים, ארוח בבתי מלון וארוחות גורמה בכל העולם כולו, והייתי מוכן ויכול לעשות את זה.
ואז שוב השתנו חיי. מצאתי את עצמי חוזר לארץ. מופיע פחות ברחוב, פחות נוסע לפסטיבלים. ליצן רפואי בבית חולים. מלמד. מביים. עושה דברים אחרים, אבל כולם נובעים מאותו מעיין.
הבנתי שמעבר ל"הישגים", תארים, מופעים, אני בעיקר שמח שאני עושה את מה שתמיד רציתי וקיוויתי לו, לא משנה באיזו צורה. לא הפכתי לסיפור הצלחה בעיני אף אחד. רק בעיני עצמי. עדיין לא מזמינים אותי לכל העולם, אבל כשבא לי אני דואג להגיע אליו, ורואה שאני יכול לעבוד בו , לשמוח ולשמח.
על המסע לעבר ההצלחה וההכרה ויתרתי לטובת משהו חזק יותר מבחינתי. משפחה. את המתנה שקיבלתי – החופש ליצור, לא איבדתי אפילו במעט. נהפוך הוא. כל מקום חדש רק מפתח את המתנה הזאת. אני מאמין שאם אני במקום שלי, עושה את מה שנועדתי לעשות, אז אני חי, ונהנה מהמתנה הזאת. השאר פחות חשוב. מה שיקרה עם מה שאני עושה, יוצר, לא קשור אלי. אם זה יצליח או לא מבחינת הכרה ותגובה – לא מעודד אותי להמשיך וגם לא גורם לי לעצור.
אני ליצן. אני יודע את זה. וזה מספיק לי.
ומי שמרגיש בתוכו את הבעבוע הזה וחושב לעצמו מה לעשות עם זה, יש לי רק להגיד: צאו לדרך !
אל תוותרו, אל תחשבו על התוצאה, על הרגע שיש מה להראות. פשוט לשחק. לשחק ולשחק. אם תהנו, ואם תשקעו לתוך העולם שלכם, תקבלו את המתנה בכל רגע ורגע בדרך הזו. תקבלו רגעים של חופש טהור בחיים. רגעים שגם בשבילם אני חי.
