איך הגעתי לקרקס:
בשתי מילים: "בגלל האנשים"
בשלוש מילים: "תמיד הייתי אידיוט"
בשלוש עשרה מילים: "כי מגיל חמש הבנתי שהמטרה שלי בחיים היא ללכת בעקבות ליבי אל האושר"
הכל התחיל ממש מזמן כשאבא ואמא שלי התחתנו….בילדותי לא ממש שמעתי על קרקס וגם תמיד ידעתי שיש לי בעיות בקוארדינציה, הילדים בכדורגל תמיד רבו עלי בקבוצות – מי לא יהיה איתי. הייתי עומד בהגנה כמו אידיוט, מקבל כדור ישר לפרצוף שהמשיך וזינק לשער שלנו. גם כאבו לי נורא הפנים וגם כולם כעסו עלי שהבקעתי גול עצמי. אבא שלי אמר שיש לי שתי ידיים שמאליות ושיש לי חורים בידיים שדרכם עובר הכדור. יאמר לזכותו שהשקיע בי ואימן אותי בזריקת כדור ובמטקות
מיותר לציין שבג'גלינג הייתי ממש גרוע ולכן התרחקתי מזה. אבל חוץ מהבעיות הקלות האלו, הייתי ילד מקובל, חייכן, עם המון חברים ואפילו טוב בלימודים. אהבתי לטפס על עצים, ורציתי להיות עתודאי ומהנדס אלקטרוניקה כמו אבא שלי.
בכתה י' לא התקבלתי לעתודה כמוהו, וכחניך תנועת הנוער "המחנות העולים", בה גם התחברתי עם אורי וויס, הייתי בגרעין נחל שמאוד אהבתי ואפילו הובלתי אבל פרשתי ממנו והתגייסתי להיות לוחם בצנחנים כי "שם מתים יותר" אידיוט נשאר אידיוט. כל השירות הצבאי כולם קראו לי ליצן. המפקדים, הלוחמים וזה בעצם היה השם שלי. זה ו"פומיקי".
בשנה השלישית לתואר BSc במתמטיקה ופיסיקה באוניברסיטה העברית, התחלתי ללמד פיסיקה בתיכון, לעבוד כפיסיקאי בחברת הייטק ולהופיע עם גיטרה ומפוחית במייק'ס פלייס בירושלים. דרך לימודי פיתוח קול הבנתי שאני רוצה ללמוד משחק וכך יצא שבשלוש שנים הבאות ירדתי לחצי משרה בפיסיקה ולמדתי שלושה ימים בשבוע משחק
בשנה השלישית של לימודי המשחק הפצירו בי חברי לכיתה שאבוא איתם לקרקס פלורנטין ושזה תפור עלי ואיך אני לא רואה את זה…אני עמדתי בסירובי שזה בכלל לא נראה לי כמה שבועות עד שהגעתי לשיעור אקרובטיקה. במקרה יצא שהבחור שחיפשתי איתו את הכניסה למקום, כי זה היה גם היום הראשון שלו, היה המורה – יובל איילון. הגענו באותו יום והיינו חברים קרובים מאוד עד שהוא טס ללאס ווגאס כעבור כמעט שנתיים.
כך יצא שבגיל 30 גיליתי כל מיני איברים בגוף שבכלל לא ידעתי על קיומם כמו השכמות, ההם-סטרינגס, הטרפזים, ולמעשה כל החלק העליון של עמוד השדרה. עד אז הם היו מבחינתי הגוף שמעל הרגליים. מאוד רציתי לעשות פליק-פלאק ויובל באמת מאוד השתדל ללמד אותי אבל עד היום הזה עדיין לא הצלחתי. כמובן שנחשפתי גם לג'גלינג. באותו זמן התחלנו לעבוד בבית ספר למשחק על ההפקה של "הנסיך הקטן" ואני הייתי "הרברבן" ו"מדליק הפנסים" (משם הגיעה הדמות של "פנס הרחוב" יותר מאוחר). חשבתי שמאוד יתאים לרברבן לעשות ג'גלינג עם כדורים והחלטתי ללמוד.
בעבודה כפיסיקאי, רצו שאני אהיה מנהל פרוייקט, אבל בגלל שזה בכלל לא נראה לי תפקיד נחמד וגם לא הסכמתי לחזור למשרה מלאה, נאלצו להביא לי בוסית מבחוץ. הבוסית לא ממש הבינה את העבודה שלי ולא היה לה כל כך נעים לשאול, וכך יצא שהיו לי כמה חודשים בהם לא עשיתי שום דבר בעצם. כיוון שהייתי בעל קוארדינציה חלשה וידעתי את זה, כל בוקר הייתי בא לעבודה, סוגר את הדלת של החדר, שם גלגל"צ, ומתאמן כמה שעות על קסקייד שלושה כדורים. בצהריים הולך לאוכל עם החברים תוך כדי ג'ינגול. אחרי חודשיים הצלחתי את מה שלא מעט אנשים מצליחים לעשות אחרי יומיים של אימונים, אבל ידעתי לג'נגל.
במהלך השנה הזאת הרגשתי את הקושי להיות בשני העולמות הכל כך שונים האלו, וכשהסתיימה לה שנת הלימודים האחרונה של לימודי המשחק, התלבטתי מה לעשות. להתפטר מהעבודה כדי ללכת לאודישנים? אבל אין לי כמעט אודישנים ובכלל אני יכול להמשיך עם החצי משרה אם אני כל כך רוצה…הייקום שלח לי עזרה בצורת משבר הייטק עולמי. אני מניח שרוב המפוטרים לא חשבו שהייקום עוזר להם באותו זמן, וגם אני, ילד בן 30, שכבתי עם חום גבוה על הספה בבית הורי והבנתי שהשביל הזה מתחיל כאן.
ניסו עוד קצת להעסיק אותי שם כיועץ חיצוני, אבל לא שיתפתי כל כך פעולה. הייתי חלק מקרקס פלורנטין. הלכתי על קביים, התאמנתי על ג'גלינג, בניתי קביים לקרקס ותפרתי תלבושות. מנהל הקרקס, ניר קפלן, הרים מופע של שלושה קופים על טרמפולינה ענקית. אני תפרתי את התלבושות והייתי הקוף השלישי. שני הקופים האחרים היו יובל איילון וניר עצמו. הופענו בכל מיני מקומות בארץ ובמקביל למדתי טרמפולינה יחד עם יובל אצל בוריס בחולון. יובל התאמן עם המועמדים לאולימפידה ואני התאמנתי עם ילדי כיתות ג' וד'. דווקא הייתי לא רע ביחס אליהם וגם הקשבתי לכל העצות שהם נתנו לי בקולם הדקיק
למעשה נפתח בפני עולם שלם שלא הכרתי עד אז של לימוד מיומנויות גופניות. עד אז הכרתי רק לימוד שכלתני. הלכתי לכל הסדנאות של יובל יחד עם אסף בר סלע ורונן ושרון ציפיס וגם התאמנתי באקרובלנס עם אבנר הוכפלד שלימד בקרקס וגם באופן עצמאי עם שירה בן אברהם שהיתה אז הבת זוג של יובל. היינו המון ביחד שלושתינו ושירה ואני עבדנו על מופע משותף. באיזשהו שלב הסדנאות אקרובטיקה והופעות הטרמפולינה הכבידו מדי על גופי הלא צעיר שלא הספיק לעכל את מה שעוללו לו ועדיין היה עקום מפיסיקה מתמטיקה ומחשבים. וכך עזבתי את האקרובטיקה עם יובל, ועברתי ללימודי מחול.
אבל נשארתי בקרקס ובאקרובלנס ובהופעות וכעבור שנה התחלתי להופיע ברחוב עם דמות "הצפרדע". הצפרדע ניסתה לגשר בין כל העולמות ולקשר את כל הסלט הזה למה שהתחיל אותו – ההופעות עם הגיטרה והמפוחית במייקס פלייס בירושלים. בשמונה שנים הבאות התמדתי עם הצפרדע במידרחוב בימי שישי ושלישי והרווחתי חלק ניכר מהכנסתי ממטבעות. נהגי אוטובוס היו מקללים אותי כשהייתי נותן להם שקית עם 5.70 שקלים בעשרות אגורות. בדואר אילצו אותי למיין את המטבעות לגלילי נייר מיוחדים כשבאתי לשלם שם חשבונות.
חלקתי את הספוט במידרחוב עם שי לביא. שי היתה השראה אדירה בשבילי כשלמדתי משחק ולא תיארתי לעצמי שיום אחד היא תהיה קולגה. שי הזמינה אותי ליום הולדת 40 של ג'קי בכר ואני בכלל לא הכרתי את ראש חוצות. ביום הולדת של ג'קי היה כיף אדיר. שם גם הכרתי את נימרוד אייזנברג הנפלא. כל כך נהניתי שנשארנו אני ושי אחרונים. שי אחר כך סיפרה לי שענת ראש חוצות (זה היה השם משפחה שלה, לא הלטר) קראה לי "אידיוט להשכרה" וזאת הפעם הראשונה שחוסר הטאקט המשווע שלי עזר לי במשהו. כי אחרי זה עבדתי המון עם ראש חוצות.
________________
במקור, התכוונתי לעשות את "הצפרדע" רק לכמה חודשים עד שקריירת המשחק שלי תעלה על הפסים. אבל בכמה חודשים האלו גיליתי כמה אנשי הרחוב והקרקס נפלאים וכמה כיף להיות איתם לעומת שחקנים שפגשתי בהפקות שהתקבלתי אליהן. היה ברור לי שאני נשאר איפה שכיף לי וטוב לי והקריירה כבר תסתדר לפי זה ולא להיפך.
הנגינה ברחוב עוררה את סקרנותי לגבי הקשר בין מנגינה לליווי וכך מצאתי את עצמי עושה עוד תואר (שלישי כבר) להוראת מוסיקה במכללת לוינסקי, במקביל פגשתי חברה של שי לביא שהיה לה רעיון לעשות צפרדע ברחוב ששרה שירים בתוך גיגית. הסיכוי ששני אנשים יחשבו באותו זמן ובלי לדעת אחד על השני על רעיון כל כך איזוטרי ודבילי, כל כך קלוש, שלא היתה ברירה, התחתנו ועשינו שלושה ילדים.
כלתי הטרייה כלנית, שהיתה שחקנית בעצמה, עודדה אותי לא לסיים את התואר במוסיקה ולהפוך למורה, ובמקום זה לעשות איתה מופעים והצגות. וכך הופענו ביחד במופע והצגה שכתבנו ואנחנו מופיעים איתם עד היום.
התחום החדש יחסית, שחייתי והתפרנסתי בו, היה נחמד לי וקסום. אבל כיוון שהתחלתי אותו בגיל יחסית מאוחר, לא הערכתי את עצמי כשחקן כל כך טוב. בשנים הראשונות היה לי אפילו קשה לקרוא לעצמי שחקן אז אמרתי שאני צפרדע. יצא שפיודור מקרוב, הליצן שעושה את סנושו של פולונין, קיבל מכמה כיוונים המלצות עלי להיות המחליף שלו בהצגה "על ניסים ונפלאות" בתור קוף. ההצגה היתה שלאגר והופיעה כ-450 פעמים בשנה הראשונה שלה ובסוף אותה שנה יצא שאני, זכיתי בפרס אסיטז במעמד שרת התרבות כשחקן מצטיין. זה די דבילי בסך הכל, אבל זה באמת שינה את ההערכה והדימוי העצמי שלי בתור שחקן כשמנהל התיאטרון שעד אותו רגע אפילו לא ידעתי את שמו, אמר לי שאני שחקן מצויין.
ביום הולדת 40 שלי, וויטלי אזרין ומאור פיין, שני חברים וותיקים שלי, הביאו ראצ'ט, קשרו אותו בין שני עמודים והלכו עליו. מאוד הצחיק אותי שכשמנסים לדרוך באמצע הרצועה הרגל מתנדנדת בצורה לא רצונית ומוזרה. אז קניתי ראצ'ט והתחלתי להתאמן באופן חובבני על הליכה על חבל.
כמה חודשים אחר כך קרו שני דברים נחמדים: התחלתי להופיע עם "הקופעה" מופע הקרקס הראשון שלי והצטרפתי לקבוצת "רופאי חלום" בתפקיד ליצן רפואי בבית חולים מאיר.
יום אחד אמרתי לילדה בוגרת שהתעניינה במוסיקה והיתה מרותקת למיטה שאם היא תנגן כל יום כמה דקות באפליקצית פסנתר בטלפון שלה, השמיעה שלה תשתפר בטירוף בתוך זמן קצר. ואז הבנתי שזה בדיוק מה שאני צריך לעשות עם החבל והתחלתי להתאמן כל יום למשך 20 דקות במשך כשנה וחצי
זאת היתה הפעם הראשונה בחיי שבאמת התמדתי במשהו שאני מתאמן עליו כל יום. למדתי מזה המון. היו אימונים שהייתי מאושר שהצלחתי משהו חדש והיו לא פחות אימונים שהייתי עייף ומיואש מאיך אני לא מצליח דברים שכבר הצלחתי מזמן. זכרתי מהטרמפולינה עם בוריס שבשביל להתאמן על סלטה, לפעמים יותר קל להתאמן על סלטה בורג ובמילים אחרות, לפעמים דווקא כשמוסיפים דרגת קושי, מחזקים את הבסיס בצורה אגבית ויותר יעילה וטובה מאשר אם מנסים לחזק אותו באופן ישיר. וכך בעצם התאמנתי בג'ינגול עם קלאבים על החבל כדי לחזק את שיווי המשקל על החבל, בזמן שאני בכלל מתרכז בללמוד לעשות ג'גלינג עם קלאבים.
כיום אני מתפרנס בעיקר ממופעי הקרקס שלי בנוסף לליצנות הרפואית
לסיכום אני יכול לומר שהדבר השני הכי משמעותי שהקרקס נתן לי ופיתח בי, הוא הרצון ללמוד דברים חדשים בגוף במקום ללמוד דברים חדשים בראש. גיליתי, שכשאני לומד דברים חדשים בגוף, הראש גם מאוד מתפתח מזה, ההיפך לא נכון.
הדבר הראשון הוא כמובן הזכות הגדולה להיות ליצן. ליצנות טובה בכל תחומי החיים, והחברים הליצנים הם ללא ספק האנשים שאני הכי נהנה להיות איתם בכל זמן ובכל מצב.
