ידעתי שהיא עשתה משהו כזה כבר קודם, אבל סנדרין היתה פשוט מין טיפוס אקסטרים שכזו. מכל כיתת 13 המופלאים שהיינו בCNAC (המרכז הלאומי הגבוה לאומנויות הקרקס בצרפת), סנדרין נחשבה תמיד להכי קשוחה שיש לה תעוזה ואומץ שמספיקים לארבעה אנשים לפחות. וכשהיא סובבה אלי את הראש באותו בוקר אביבי, בעודה מחזיקה את הטלפון ביד, כיסתה מעט את השפופרת ולחשה אלי "רוצה לעשות איתי טרפזים מתחת למצנחי רחיפה?" לא הייתי מוכן בכלל לתהיה הזו. הסתכלתי עליה במבט שהיה מן הסתם מופתע, ראיתי את זויות הפה שלה מתקמרות בחצי חיוך ואת העיניים הירוקות-זהובות שלה מבריקות בעליזות קיומית ופשוט מלמלתי "כן". היא סובבה את הראש חזרה לטלפון וסגרה לנו את החוזה.
אני חייב להודות שמעולם לפני כן לא עשיתי מצנחי רחיפה. האמת שלא עשיתי שום ספורט אקסטרים, לא צניחה חופשית, לא טרפז מעופף, ואפילו לא גלישת גלים… לעומתי, סנדרין שוחה בכיופי האדרנלין האלו כמו דג במים. סנדרין למדה מצנחי רחיפה אי שם בין העיר גרונובל לשאמברי, באחד העמקים היפים של הרי האלפים הצרפתיים, וכיוון שמגיל 9 היא גם למדה קרקס, דיי מהר היא הגתה את הרעיון לחבר חבל או טרפז מתחת למצנח רחיפה. היא שכנעה את אחד המוניטורים – בחור בשם אלכסי שהוא בעצמו הרפתקן מקצועי – לזרום עם הרעיון והם עשו מספר נסיונות ולבסוף מצאו איך לשפצר טרפז מתחת למצנח רחיפה בצורה שיהיה פחות או יותר יציב, ואיך לפתור את בעיית הקפיצה והנחיתה, ובקיץ שנת 2000 הם קפצו ביחד בתחרות התחפושות של פסטיבל "גביע איקרוס" בסנט הילר דה טובה וריחפו להם בגובה 700 מטר מעל הקרקע כאשר סנדרין מבצעת נמבר טרפז לעשרות אלפי האנשים שעומדים על המצוק להביט בתחרות התחפושות המוזרה ביותר בעולם. האמת שלבנאדם שלא מסתובב במעגלי התעופה החופשית, תחרות התחפושות של פסטיבל "גביע איקרוס" היא אחד הדברים היותר מטורפים הזויים ואדירים שאפשר לראות על הפלנטה שלנו…
פסטיבל "גביע איקרוס" הוא פסטיבל של תעופה אווירית ללא מנוע. כל ספטמבר, מגיעים עשרות אלפי אנשים לסנט הילר דה טובה – כפר קטן שיושב על מצוק אימתני מעל עמק ירוק בהרי האלפים – ובמשך מספר ימים קופצים, מרחפים, משייטים, ודואים באוויר בכל צורה אפשרית. והכפר הקטן, שנמצא על מצוק של 700 מטר גובה מעל העמק שלמטה, הופך לזירת תחרויות ותצוגות של אלפי מצנחי רחיפה, דלטה פלאן, כדורים פורחים, חליפות דאייה מתוחכמות, צפלינים של הליום וכל מיני המצאות תעופה כיד הדמיון הטובה על האנושות. עשרות אלפי אנשים מגיעים עם הציוד שלהם כדי לקפוץ באוויר ולרחף בין שמיים וארץ. האווירה נעה בין קונבנשן אווירי תעופתי (ללא מנוע) לפסטיבל. גולת הכותרת של הפסטיבל היא תחרות התחפושות – אנשים יוצרים במשך כל השנה כל מיני תחפושות והמצאות שמתלבשות מתחת למצנח הרחיפה שלהם והם קופצים איתן, אפשר לראות שם מערכת תופים תלויה באוויר עם מישהו שמנגן עליה תוך כדי שמישהו אחר מטיס אותה, דרקון ענק עשוי בדים שמשתלשל מאחורי הטייס, דמויות סנופי, מכשפות, פרפרים, ראסטה פאריי, אסטרונאוטים ועוד… וכמובן, חלק מהתחפושות לא מצליחות להמריא ומתרסקות… ביחוד אם תנאי מזג האוויר קשים…
באביב 2004 יצר קשר עם סנדרין אחד ממפיקי הפסטיבל וביקש לקנות את האייטם של טרפז מתחת למצנח רחיפה עבור התוכנית האומנותית של הפסטיבל של אותה שנה. סנדרין ואני בדיוק סיימנו את הלימודים, הקמנו את להקת קרקס גאיה והתחלנו לעבוד על יצירת מופע משלנו, והחלטנו שזו הזדמנות בשבילנו להציג סקיצה של המופע, וכך במקביל לאייטמים של מצנחי רחיפה וטרפזים, הצלחנו למכור לו גם מופע קרקס אקרובטי קצר. היו לי קצת חששות מהרגע שבו באמת אצטרך לעשות את זה, כי מעולם לא עשיתי מצנחי רחיפה או צניחה חופשית או כל דבר מסוג זה, אבל כיוון שזה לא היה רלוונטי לאותו רגע, דחיתי את המחשבות האלו לאחר כך.
ספטמבר 2004, הגענו למקום מספר ימים לפני שהפסטיבל התחיל. עמק יפיפה בהרים, מצד אחד של העמק שרשרת הרים ענקית גבוהה ומיוערת, ובצד השני שרשרת הרים עוד יותר גבוהה עם מצוק תלול ומרהיב שעליו יושב לו בנינוחות כפר קטן. בכדי לעלות לכפר נוסעים כחצי שעה בכביש מתפתל ותלול. ושם פגשתי לראשונה את אלכסי קודורייר, המוניטור (מורה לטיסה) שסנדרין מימשה איתו רעיון מטס הטרפז שלה. אלכסי הוא הרפתקן צרפתי חביב עם ראש מלא בראסטות בלונדיניות שכל חייו מרושתים באהבה גדולה למצנחי רחיפה וסנו בורד. בקיץ הוא מוניטור של מצנחי רחיפה, ובחורף הוא מוניטור של סנו בורד בשלג. בין השאר הוא גם יוצר קורסים של פתירת תאונות אוויריות, הם מרחפים מעל אגם, יוצרים בכוונה בעייה טכנית כגון – לגרום לחצי מצנח להתקפל וליפול, ומוצאים איך לפתוח אותו בחזרה במהירות לפני שאתה מגיע למים, וכך מלמדים אנשים להתמודד עם תאונות טיסה אפשריות.
למחרת הגעתנו למקום עשיתי את חוויית מצנחי הרחיפה הראשונה בחיי. זה עובד ככה – אתה יושב בריתמה לפני הטייס, המצנח פרוס מאחורה, כשהטייס אומר לרוץ, מתחילים לרוץ ביחד אל קצת המצוק, המצנח מתנפח מאחוריך , אתה רואה את המצוק מתקרב, ומתקרב, ומתקרב, ואתה ממשיך לרוץ ישר אליו, ורגע לפני שאתה עובר את הקצה, הופ, המצנח התמלא אוויר, ואתה והטייס מרחפים אל מעבר לקצה המצוק ונדחפים הלאה משם במשב רוח שקט…
באותו יום ישבנו ושיפצרנו את הטרפזים למצנחי הרחיפה, יצרנו הצלבה בין נקודות התלייה של הטרפז למצנח הרחיפה כדי להקטין את אפשרות הטילטול של הטרפז, ועברנו עם אלכסי על כל הבטיחות, מהן נקודות התורפה של המערכת שיצרנו ואיפה כדאי להכפיל קרבינות וקשרי אבטחה, כדי לסגור פינות בלי צפויות של ציוד שקורס. ואז שמעתי בפעם הראשונה שאנחנו הולכים לעשות טרפז עם קסדה ונעליים… אלכסי לא היה מוכן לאפשרות אחרת, וכיוון שהמקצוע שלו הוא להעביר קורסים בתאונות טיסה, החלטתי שהוא כנראה יודע על מה הוא מדבר ושכדאי לסמוך עליו בנקודה הזו ולא להתווכח.
picture by Alexis Coudurier
ביום שאחרי, כבר קפצתי עם הטרפז. ובכן… זה ממש לא אותו דבר כמו קפיצה רגילה שבה אתה יושב בריתמה גדולה ורחבה, צמוד לטייס… הטרפז נמצא בערך ארבעה חמישה מטרים מתחת לטייס, כשהרוח דוחפת אותו מעט אחורה והצידה, ואתה עליו, הקסדה סוגרת לך על הראש, הידיים הקטנות שלך אוחזות חתיכת בר מתכת קטן ואיכשהו כל העסק הזה מרחף באוויר לאט לאט בתוך נוף ענק שנפרס לכל הכיוונים, שדות ירוקים, יערות, מצוק חום צהבהב ובתים קטנים קטנים ששתולים בתוך כל המרחב הפתוח הזה. בעצם מול כל הנוף האדיר הזה הכל נראה פתאום נורא קטן… הטרפז, המצנח, הכפות ידיים, השאקל של האבטחה… היו רגעים שממש פחדתי, הסתכלתי על כפות הידיים שלי ונתתי להן פקודה ישירה לזוז ולציית, כי הן פשוט נאחזו ולא ממש רצו לשתף פעולה, ביחוד בקטע שבו עוזבים את המצנח הבטוח וידידותי ויורדים אל הטרפז…
אז איך זה הולך: כמו בקפיצת דואו רגילה, אתה נמצא לפני הטייס חגור בריתמה רחבה וגדולה שמחוברת למצנח ולטייס ואתה מחזיק את הטרפז מגולגל לפניך. החבלים של הטרפז והמערכת המייצבת נמצאים בשקים משני הצדדים. המצנח פרוס מאחורינו וכשהטייס אומר מתחילים לרוץ לכיוון קצה המצוק, כשנוסקים באוויר, נותנים לטייס זמן לייצב, וכשהוא נותן סימן שהכל בסדר, משלשלים את הטרפז והמערכת המייצבת למטה, אל הריק הגבוה הזה שמתחת למצנח. ואז מגיע החלק הפחות נעים – פותחים את החגירה אל ריתמת הישיבה של המצנח, תופסים את החבלים שיורדים למטה ומשתרכים מאחורה ברוח באחיזה חזקה ברגליים, עוזבים את ריתמת המצנח ומשתלשלים למטה אל הטרפז. כל הזמן הזה יש עלינו ריתמה קטנה עם חבל אבטחה שקשור למעלה אל המצנח, אבל בכל זאת, התחושה של לצאת מהריתמה הרחבה והיציבה של מצנח הרחיפה, ולהשתלשל על חבל אל הטרפז, כשמתחתייך 700 מטר גובה של אוויר ריק היא מאתגרת, בואו נאמר שכל תחושת הביטחון בקרקע מצטמצמת באותו רגע לאצבעות הידיים ולירכיים, היכן שהחבלים צמודים לגוף… ואז, כשמגיעים אל הטרפז, נותנים נמבר טרפז עם קסדה ונעליים, מעבר לעוצמה של הגובה המדהים הזה, גם העשייה הקרקסית לא פשוטה, כי עם הקסדה והרוח ששורקת באזניים, ומדי פעם המצנח שפונה בסיבוב ואתה מקבל משיכה חזקה בכיוון הסיבוב, כל נקודות ההתייחסות בחלל משתנות כל הזמן… בתכלס… חוויה מרהיבה!
מה שעוד מיוחד בסיטואציה הזו הוא, שקופצים, ואז במשך כעשר דקות (תלוי בתנאי מזג האוויר) הקהל שבאזור הקפיצה למעלה רואה אותך, אחר כך אתה לבד עם הטייס מעליך, הנוף המהמם שפרוס לכל הכיוונים, ומי שרואה אותך זה פחות או יותר סנדרין (שנמצאת מתחת למצנח רחיפה נוסף כמה עשרות מטרים ממך), הטייס שמעליה, הטייס שלך ומצלמת הווידאו של הצלם שטס במצנח נוסף מאחורינו, ואז אחרי עוד כעשר דקות, מגיעים לנחיתה ורואה אותך הקהל שנמצא באזור הנחיתה. וכן, הנחיתה זה גם סיפור לא פשוט בפני עצמו… צריך להיות מאוד ערני ולרוץ מהר, אחרת אתה שותל את הטייס שלך באדמה… קפצנו חמש פעמים במהלך הפסטיבל, רוב הפעמים פשוט הסתכלתי על סנדרין שהיתה תלויה באוויר כמה עשרות מטרים ממני מתחת למצנח השני, ומה שהיא עשתה, עשיתי גם. טוב, האמת, לא הכל… היא יותר אמיצה ממני…
ב2005 פנו אלינו שוב, וכיוון שאני נפצעתי בתאונה בשוייץ חודש וחצי לפני הפסטיבל, סנדרין קפצה לבד ואני נשארתי עם אביגיל על הקרקע (אביגיל הילדה שלנו נולדה 3.5 חודשים לפני כן). ואז היתה הפעם הראשונה שעמדתי באזור ההמראות וראיתי את האייטם הזה מהקרקע. וזה פשוט ממש ממש יפה ומאוד מרשים! אפילו שהטרפזיסט נראה קצת מצחיק חבוש בקסדה ונעול בנעליים…
