קונטרול פריק

אמ;לק

Control Freak הוא מופע חדש המשלב אמנויות קרקס וכלי נגינה דיגיטליים מתוחכמים. הדמות המשעשעת שעל הבמה יוצרת את כל ההתרחשויות: מבצעת להטוטי קרקס, מנגנת מקליטה ועורכת מוזיקה חיה, מפעילה ושולטת בתאורות, מכונות עשן, פנסים זזים, הקרנות וידאו ועוד. הכל בו זמנית ובזמן אמת, אין פלייבקים ואין אנשי תאורה או הגברה.

הנועזים מוזמנים להמשיך ולקרוא את המגילה הנפרשת למטה, ולהבין איך ומנין הגיעה ההזיה הזו לעולם.

שפויים יותר יכולים להציץ בכמה קטעי וידאו מגניבים שמשובצים בטקסט, או סתם ללכת לקחת להם משהו טעים מהמקרר ולהמשיך בחיים.

עובד על מופע חדש

(אני מבין שלא היה שום דבר טעים במקרר).

אז אני עובד על מופע חדש.
ועובד.
ועובד.
וכל מיני דברים קורים בזמן העבודה.

למשל הילד הראשון שלי, שנולד כשרק התחלתי לעבוד על המופע החדש, כבר חוגג יום הולדת 16, ואחותו הצעירה מחכה עוד כמה שנים, ואז נולדת גם, ואז גדלה וכבר חוגגת בת מצווה.
או למשל הקמתי עם כמה אנשים טובים את העמותה הישראלית לאמנויות הקרקס, ייסדתי איתם את כנס הלהטוטים בסחנה וניהלתי אותו מספר שנים.
או למשל בניתי שני בתים, וניהלתי אדמיניסטרטיבית בית ספר אלטרנטיבי, ויצרתי במקביל והופעתי עם עוד ועוד מופעי קרקס (ג'אגליסימו, מניפולציות, קשישה חסרת מנוח, קרקס במזוודה, הלהטוטנים ועוד).

ו… ו.. ו.. כל הזמן המשכתי לעבוד על המופע החדש (או אולי כבר לא כל כך חדש).והנה אחרי 16 שנות הריון, הראש כבר מבצבץ, ואפילו שם כבר יש לו לרך הנולד – Control Freak. וגם מסיבת אמצע הריון עשו לו בפסטיבל עכו האחרון, ועל הבמה הוצג בגאון האולטרסאונד הראשון (למרות שהעובר היה עוד רק חצי מפותח, ואפילו לא ראו אם מדובר בבן או בת).

אז מה זה בעצם הקונטרול פריק הזה? ולמה לוקח, אפילו לקונטרול פריק כמוני, 16 שנה של מחקר ופיתוח אינטנסיביים כדי להשלים את העבודה?

יותר משזה מופע, הפרוייקט הזה הוא בעצם מפעל חיים, אז כדי להסביר איך ומה, צריך כמה מילים על התחנות שהביאו אותי אליו.

גלגול ראשון

האהבה הראשונה שלי בחיים היתה פיזיקה (החנון האולטימטיבי): מגיל 12 עד 14 עבדתי וחסכתי כסף כדי לקנות טלסקופ רציני ולהיכנס איתו לזוגיות סוערת, ואכן כמעט מדי לילה יצאנו יחד.

החלום הרטוב שלי כנער היה ללמוד באוניברסיטה. בגיל 15 עזבתי את בית הספר, עשיתי בגרות ובגיל 16 ומשהו הסתערתי על התואר הנכסף בפיזיקה (כן, היה ממש כיף איתי במסיבות). אלא שדי מהר התברר שחלום האוניברסיטה הרטוב הוא למעשה יבשושי למדי. בכוח האינרציה השלמתי תואר ראשון ואפילו חצי מהשני, אבל במהלך לימודי התואר השני התייבשתי סופית מפיזיקה תיאורטית וכבר הדליקה אותי אש חדשה – תכנות מחשבים!

מי שחושב שהאדם הופיע על כדור הארץ עם סמארטפון ביד, צריך להבין שבסוף שנות ה 80' עוד לא היה אינטרנט, אנשים אשכרה שלחו מכתבים עם בולים אחד לשני כי אלוהים עוד לא ברא את האימייל, והדרך היחידה לדבר עם חבר מרוחק כשאתה לא בבית הייתה באמצעות שתי כוסות פלסטיק וחוט. לא היה מחשב בכל בית (בטח שלא בכל כיס) ושפות תכנות כמו "בייסיק" או "פורטרן" היו מרגשות ומסתוריות.

גלגול שני

תוך כדי השירות הצבאי התחלתי לחפש וגם למצוא עבודה כמתכנת.

מאחר ולא ידעתי כלום, השיטה הייתה פשוטה: הלכתי לראיון עבודה, על כל נושא שעלה עניתי "שום בעיה, יכול להתחיל תוך שבועיים" ומשם טסתי לחנות ספרים לקנות על הנושא המסתורי כל מה שיש ולמלא את המים בבריכה תוך כדי קפיצה.
"יכול לכתוב פרוטוקולים של SQL?" – "איזו שאלה",
"תכנות ב C++?" – "שולט",
"עיבוד תמונה במערכות זמן אמת?" – "ברור".
בזכות השיטה המעט מסוכנת הזו רכשתי השכלה רחבה למדי בתחום התוכנה ועמידות לבעיטות בתחת.

למשך כמה שנים זה היה כיף גדול, אבל במהלך קריירת ההיי טק הפורחת קרו שני דברים. הראשון היה הידלקות קשה על תחום הקרקס אחרי שראיתי מישהו עושה ג'אגלינג עם ארבעה כדורים (ארבעה! מאמינים?); והדבר השני היה שבגיל 30 התחלתי לראשונה לנגן, מה שהוביל להתמכרות אפילו חמורה יותר מהקרקס.

גלגול שלישי

לבסוף אחרי 7 שנים נטשתי את תחום ההיי-טק ועברתי להיות אמן קרקס מתחיל. זה גרר מחאות נמרצות של לא מעט מבוגרים אחראים סביבי (כולל מנהל סניף הבנק) אבל בהחלט נמאס לי לבלות את חיי מול מסכי מחשב.

התחלתי עם חוגים וסדנאות, ואלה פינו בהדרגה את הדרך ליותר ויותר הופעות (מי אמר "המופע של שחץ וקולו" ולא קיבל?). תוך מספר שנים כבר הופעתי במשרה מלאה.

אמנם אז בתחילת שנות ה 2,000 גם לאמן הקרקס המצליח ביותר לא היה סיכוי להרוויח את הסכומים המגוחכים בגובהם שקיבלתי כאיש מו"פ בהיי-טק, אבל נהניתי בטירוף ולא הסתכלתי אחורה לרגע. כל הזמן רציתי ללכת עוד צעד קדימה ולהגשים חלום שהלך והתרקם, יצירה שתשלב את כל התשוקות האפלות שלי: פיזיקה, תכנות, הומור, בניה (מייקריות), קרקס ומוזיקה.

הכל התחיל בפעמון דלת

בשנת 2001 התחלתי לנסות לייצר כלי נגינה שאפשר לנגן איתם תוך כדי ועל ידי אמנויות קרקס. אחרי עשרות אבות טיפוס כושלים שבניתי עם תיבות תהודה מעץ, פעמוני רוח, מתקנים לייבוש בגדים (עם מיתרי קונטרבס במקום חבלי כביסה) ושלל המצאות הזויות, התחלתי קצת להתייאש. עד שהרהרתי יום אחד בפעמון דלת.

בעודי משליך עוד גוויית אב-טיפוס כושל של כלי נגינה סהרורי, עלה בזיכרוני שבמהלך לימודי הפיזיקה למדתי על אפקט מוזר ("האפקט הפייזו-אלקטרי" אם ממש דחוף לכם לדעת), גבישים שכשמספקים להם חשמל הם רועדים טיפה. בפעמון דלת למשל יש בדיוק סוג כזה של גביש, ולכן כשמספקים לו חשמל הוא רועד ומזמזם. הסיבה שהאפקט הנידח הזה עלה פתאום במוחי היתה ההבנה שהוא עובד גם בכיוון ההפוך! נכון שזה מרגש? נכון?

מה זאת אומרת לא מרגש?! תבינו, מילא שמספקים חשמל לגביש קטן והוא רועד (בינינו, כבר זה מרגש אותי), אבל זה שההיפך גם נכון, ושאם מרעידים את הגביש הוא מוציא פולס חשמלי קטנטן, זה היה ממש המפתח שלי לגן העדן, כי זה מאפשר לבנות חפץ שיוציא פולס חשמלי קטן בכל פעם שיפגע בו משהו, כמו כדור ג'אגלינג, וירעיד אותו.
מרגע שירד לי האסימון הזה, הכל טס: צ'יק צ'ק תוך שנתיים וחצי ו 35 אבות טיפוס כושלים בניתי את הדבר הפרימיטיבי הזה:

מין קסילופון אלקטרוני עם ארבעה קלידים. בכל קליד יש פעמוני דלת שמופעלים על ידי כדורים קופצים: הכדור נותן מכה למשטח שבו הפעמון שמשחרר פולס חשמלי קטן, ובפולס החשמלי הזה אני משתמש כדי לייצר צליל.

מאחר ויש רק ארבע קלידים, יש רק ארבעה צלילים בכל רגע נתון. אמנם הוספתי לזה פדלים שמופעלים על ידי הרגליים ויכולים לשנות את מערכי הצלילים, בכל פעם לארבעה צלילים אחרים (בסרטון זה לא ממש בא לידי ביטוי פרט למצילה בסוף), אבל עדיין מוגבל להפליא מבחינה מוזיקלית.

אז אמנם אי אפשר היה לנגן עם זה מוזיקה ממש, ובכל זאת זה היה צעד בכיוון החלום. צעד שהיה משמעותי בעיקר מבחינת הלימוד שלי את התחום: הבנתי איך ללמד מכשירים לדבר אחד עם השני (שפת MIDI), איך לחבר רכיבי חומרה (כמו גבישים פייזו-אלקטריים) לרכיבי תוכנה (כמו תוכנות סאונד וכלי נגינה ממוחשבים), איך למנוע השפעה לא רצויה בין חלקים במערכת (cross-talk), איך לבנות ולחווט את המעגלים, איך למצוא איזון בין הרצון שהמשטחים יהיו קשיחים ויקפיצו את הכדורים לבין הרצון שהם יירעדו ויפיקו את האות הנדרש להפקת צליל ועוד מיליון דברים.

לופ

עם הלקחים התחלתי לבנות מערכת שתאפשר לי לנגן יותר צלילים בו זמנית, ובעודי עמל התפרסם ביוטיוב (שהיה אז רק בן שנתיים ועוד עשה פיפי בחיתול) הסרטון הבא, שגרם בזמנו ללסת שלי (ושל עוד שניים, שלושה, או 5,906,572 אנשים בספירה האחרונה) לפגוע ברצפה –

הדבר הראשון שהסרטון הזה עשה זה להקפיץ לי לראש אלפי רעיונות. רעיונות שרובם אכלו חתיכות מרשימות מהחיים ומחשבון הבנק שלי לפני שהתייאשתי מלממש אותם (בינתיים).

הדבר השני ששמתי לב אליו בסרטון היה האופן בו כל מוטיב מוזיקלי שמנוגן ממשיך להתנגן ונשאר ברקע תוך כדי שהכלי הבא נכנס. ככל שהיצירה מתקדמת הכלים מצטרפים אחד לשני והמוזיקה מקבלת נפח ועניין. הגעתי למסקנה שאני צריך להוסיף למערכת שלי אפשרות להקליט ולערוך בזמן אמת כל מה שאני מנגן כדי שאוכל ליצור מוזיקה רב-שכבתית ורב-כלית.

לצערי המכשירים הקיימים (Loop Stations) היו פשוטים מדי בשבילי כי הם רק הקליטו שכבות מוזיקליות וצברו אותן אחת על השנייה. אני רציתי להיות חופשי יותר, ולהיות יכול תוך כדי הנגינה גם להוריד ולערבב שכבות מוזיקליות בכל מיני אופנים. בלית ברירה נאלצתי לתכנן ולבנות בעצמי מכונת הקלטת ועריכת מוזיקה בזמן אמת, מבוססת מחשב ומופעלת ברגליים. הנה למשל, בתמונה משמאל, חלק מאחד מאבות הטיפוס הראשונים: מקלדת שעברה התעללות קשה כדי להתאים להפעלה באמצעות הרגליים, ושמתקשרת עם חלקים פנימיים של סינתיסייזר דרך מחשב.

עם הזמן המערכת לבשה ופשטה צורה, ובקליפ הזה אפשר לראות הדגמה לתצורה שהיא הגיעה אליה לפני כארבע שנים (בינתיים היא השתנתה עוד הרבה). זו הדגמה טכנית ומוזיקלית בלבד, בשלב ראשוני שעדיין אין בו דמות, הומור ותקשורת עם הקהל:

אל האינסוף ומעבר לו

את ארבע השנים שחלפו מאז הקדשתי למחקר ופיתוח של שלל אפשרויות שליטה נוספות, כיאה לקונטרול פריק.

הגעתי למצב בו כל כלי נגינה על הבמה יכול לשלוט על כל מה שקורה על הבמה – הקרנות וידאו, הדלקה וכיבוי של גופי תאורה ומכונות עשן, עוצמות, צבעים ואפילו הזזה של פנסים לאן שאני בוחר באמצעות מנועים מיוחדים.

במופע אני מעולל את זה בעיקר (אבל לא רק) עם גיטרה שבניתי כך שהיא מתפקדת כ"מקלדת שליטה", ושאפשר לראות אותה כאן משמאל. היא יכולה לתפקד גם כמו גיטרה חשמלית רגילה (ובמופע אני עושה למשל סולו חשמלית עצבני על Black Dog של לד זפלין) אבל בו זמנית היא יכולה גם "לנגן" את התאורה והווידאו ואפילו להקליד אותיות על מסך ההקרנה.

ויש עוד כל מיני יציאות תמוהות פרי מוחי הקודח. הנה למשל הדגמה והסבר קצרים על עוד שני כלי נגינה מהמופע, בשני קטעי הוידאו הבאים.

חליפה שמאפרת לערוך ולהקליט רצפי וידאו בזמן אמת :

וכפפה שעובדת בתיאום עם החליפה הנ"ל ומאפשרת לנגן גיטרה חשמלית וירטואלית ולשלוט על תאורה:

קשה יש רק בלחם (וביצירת מופע)

בפסטיבל עכו 2016 עשיתי ניסוי כלים ראשוני, בו הוצגה לראשונה העבודה שבוצעה עד אז. מעבר לעובדה שהציוד ואני עוד לא היינו באמת בשלים לצאת לאור ושהתנאים הטכניים גבלו בסיוט, השיעור העיקרי שלי מהחוויה הזו היה שאני חייב לעבוד ברצינות על הדמות ועל ההיבט הליצני/רגשי של המופע.

התחלתי לבד, אבל ככל שעבדתי יותר הרגשתי שאני מתקדם פחות. הספקתי לתלוש חצי מהשיער מרוב תסכול עד שהתחלתי לעבוד עם יאנו (יניב אליאש) ובאמת להתקדם.
יחד יצרנו את דמות החנון המתקשה בתקשורת (אבל כל כך רוצה בה בדרכו הגולמנית). סוג של תסמונת אספרגר מהלכת על שתיים. טיפוס שמעורר חמלה, התפעלות ושעשוע (לסירוגין, ולא פעם גם בו זמנית) ושהסיכוי שיגשים את חלומו הגדול להיות כוכב רוק שקול לסיכוי לדיור בר השגה על מאדים.

טיוטה ראשונית מאד של הדמות הוצגה בחזרה פתוחה מול קהל בעין שמר, בקרקס שבזי שאירחו אותי למשך כמה חודשים בנדיבות רבה. הנה דוגמא קצרה מניסוי הכלים הראשון –

בשנה שחלפה מאז נפגשנו יאנו ואני לעבוד כל שבוע כחצי יום. כל פגישה נפתחה בכך שאני שופך עליו את ערימת הרעיונות הגאוניים שהיו לי מאז הפגישה הקודמת. הוא מקשיב, מביט, מעביר לצערי 98% מהרעיונות למגירת "בלתי גאוני בעליל", ואז על הרעיון האחד או השניים שנותרו עובדים.

פרט לזה עברנו שוב ושוב (ושוב) על כל היבט והיבט במופע: תקשורת עם הקהל ועם החפצים, תנועה, הומור, מבט, קצב, עבודה מול ועם הקרנות וידאו ותאורה, יחס למוזיקה ולכלי הנגינה, תלבושות, אביזרים, התפתחות ותימטיקה של הדמות לאורך המופע, ועוד ועוד. וכך הגענו למצב הנוכחי, בו כל הקטעים גמורים וזורמים אחד לשני באופן חלק למדי, ונשאר בעיקר לשייף ולהריץ הכל 8,046 פעם לפחות, כדי שהמורכבות העצומה תהפוך לשקופה לא רק לקהל אלא גם לי, ואז אוכל לבצע את המופע תוך התמקדות בדמות ובקהל, ולא בטכניקה.

מה הכוונה ב"מורכבות עצומה"? הנה שלוש דוגמאות מתוך רבות –

• יש מעל 1,000 חילופי תאורה וסאונד במהלך המופע, שכולם מבוצעים על ידי בזמן אמת. אין תאורן ואין איש סאונד במופע – הכל מופעל על ידי כלי הנגינה שאני מפעיל ועל ידי המיחשוב הלביש שעלי.
• בחלק מהקטעים המוזיקליים מתנגנים עד 13 כלים בו זמנית (אחרי שניגנתי והקלטתי אותם אחד על השני) יחד עם עד ארבע שכבות של הרמוניה קולית. בדרך כלל מוזיקה חיה היא די סלחנית לטעויות ופספוסים כי הטעות נשטפת ונשכחת עם הנגינה החיה שממשיכה. אבל כשהשכבות המוזיקליות מוקלטות ורצות בלופ, אם יש שגיאה היא תחזור ותחזור ותצרום מאד לאוזן לכן הכל חייב להיות מנוגן ומתוזמן באופן מושלם.
• כשמנגנים באמצעות זריקת כדורים על משטחים (למשל), צריך לבצע את זריקת הכדור לפני הזמן בו התו צריך להיות מנוגן, כי התו יתנגן רק כשהכדור יגיע ויפגע במשטח. זה שקול ללנגן או לשיר כשאתה שומע את עצמך בעיכוב מסוים (latency), ומי שניגן או שר אי פעם באולפן יודע עד כמה קשה עד בלתי אפשרי. זה בעצם דורש ממך "לשמוע" את המוזיקה בתוך הראש כמה עשיריות שניה מוקדם יותר ממה שאתה שומע באמת באוזן. זה ממש קשה לביצוע, ומצד שני זה חלק מהיופי, כי הצופה במופע אכן "צופה" את המוזיקה לפני שהיא קורית: הוא רואה את מה שעומד לגרום את המוזיקה יוצא לדרך לפני הזמן ומגיע בדיוק ברגע הנכון למקום הנכון כדי לייצר את התו המוזיקלי המתאים. בדיוק כמו הכדורים המהפנטים ב Pipe Dream .

לא אלאה אבל יש עוד לא מעט אלמנטים מסובכים ומסבכים. אפילו כשהכל עובד כנדרש הסיבוכיות מעוררת אימה, שלא לדבר על הצורך לאלתר כשמשהו לא עובד כמו שצריך וכשיש על הבמה מספר דו ספרתי של חיישנים ומספר תלת ספרתי של כבלים, אפשר לסמוך על זה שבכל רגע נתון משהו ישתבש…

אני כבר בקבר אנוח

ולמרות הכל, זה קורה. אחרי כל השנים האלה האור בקצה המנהרה מתחיל לנצנץ.

תוך כחודש עד חודשיים מהיום אני מקווה שאוכל להזמין להופעת הבכורה את כל שלושת הקוראים ששרדו עד כאן. אם אתם סקרנים ורוצים לעקוב אתם מוזמנים לשלוח לי סכום כסף גדול ואיידע אתכם בכל התפתחות.

לחלופין אפשר גם לעקוב אחרי המופע בדף הפייסבוק שלו, ובקרוב גם באתר האינטרנט שיצמח לו ב – http://control-freak.info .