כשפנו אלי מאתר הקרקס הישראלי וביקשו ממני לכתוב משהו על חווית הקרקס שלי הרגשתי ממש מוזר. קשה לי עדיין לקבל את העובדה שאני אמן מופיע שעובד ומתפרנס מקרקס, שאני באמת חלק מהעולם הזה שכאשר גיליתי אותו לראשונה, לפני קצת פחות מחמש שנים, הוא נראה לי כל כל רחוק קסום ומופלא.
בתור ילד מעולם לא לקחו אותי לקרקס ולמעשה מעולם לא ראיתי הופעת קרקס עד שבגיל 28 הלכתי עם אחי אמיר לקברט האף האדום ושם ראיתי לראשונה קטע אקרובטיקה אווירית. הנאמבר חבל של מיכאל פינקל פשוט הקסים אותי ועוד באותו הלילה החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהייה גדול.
חדור מוטיבציה התחלתי ללמוד אצל רוני כלב (שלימים הקימה את קרקס שבזי) והבנתי שזה לא הולך להיות כל כך קל. נראתי גמלוני ומגושם והמרחק ביני ובין אמנים מקצועיים נראה לי בזמנו כל כך עצום. הקולות שמסביבי,שחזרו ואמרו לי שבתור תחביב זה נחמד אבל שבגילי, בלי נסיון באקרובטיקה או באומנות, עדיף שאתחתן ואמצע מקצוע הגיוני יותר בהחלט לא עזרו לי להתמודד עם הקשיים.
לאחר הרבה לילות ללא שינה, מתחבט בעתידי, מכרתי את הטוסטוס, עזבתי את הדירה, שברתי את הפק"מ וקניתי כרטיס כיוון אחד למדריד במטרה ברורה להפוך לאיש קרקס! במדריד לקחתי שיעורי ערב בבית ספר לקרקס "קרמפה", והתאמנתי בסטודיו בשם "צאריברי". נשארתי שם ארבע חדשים שהספיקו לי להבין שזה לא המקום בשבילי ושוב פעם קניתי כרטיס לכיוון אחד,הפעם לברזיל, ללימודים ב"אסקולה נשיונל דה סירקו".
המורים בבית הספר בברזיל
התקופה בברזיל הייתה חוויה מדהימה, האנשים האווירה השפה והחופים מעלים בי חיוך כל פעם שאני נזכר בהם אך הבית ספר עצמו הוא לא המקום הטוב ביותר למי שרוצה ללמוד לעומק ולהשתפר. המורים זקנים ועייפים,האוהל חם איימים ואף פעם אי אפשר לדעת אם יש שיעור או שיש שביתה, חג, גשר או הכנות לקרנבל….
בריו כבר מלאו לי 30, כל היום התאמנתי עם תלמידים בני 20 ובערבים ובסופי השבוע מכרתי בגדים בחוף ב "איפנמה"כדאי לשרוד כלכלית. לאט לאט התחלתי לזנוח את הרעיון שאני אוכל אי פעם להיות ברמה מקצועית ולהתפרנס מקרקס והתחלתי לחשוב על תכנית ב' לכל מה שקשור לעתידי המקצועי.
כל זה השתנה כשפגשתי את לואיס, תלמידה שוויצרית שהגיעה לבית ספר, גם היא התחילה בגיל מבוגר וגם היא מעולם לא עלתה על במה לפני כן. די מהר התחלנו להתאמן ביחד והחלטנו לנסות וליצור משהו. הבית ספר הפסיק לפעול לכמה חדשים מסיבות שונות, ובגלל שלא היו בנמצא מורים לאקרובלאנס ולדאבל באוויר התחלנו לצפות בנאמברים ביו טיוב ולנסות לחכות את מה שראינו. התאמנו כל יום שמונה שעות ולהפתעתנו אחרי זמן לא רב הצלחנו לחבר כמה תרגילים יחד וליצור משהו שנראה כמו נאמבר, קשה לתאר את האושר שחווינו מהתוצר הראשון שלנו.
אנחנו לפני הופעה בבואנוס איירס
ההופעה הראשונה שלנו הייתה בבהיה, בקרקס של היפים בעיירה בקצה העולם. את כל הכסף שקיבלנו עבורה השקענו בארבע בירות וכך, בשמיים מההופעה הראשונה הקמנו את ”סירקופיטנגה",השם שלנו עד היום.
לאירופה הגענו אחרי עוד חצי שנה של אימונים ב"סירקו קריאולו"בבואנוס איירס, מרכז קרקס משפחתי ומתפרק, ולאחר שצברנו מעט ניסיון בערבי חובבים ובבימות פתוחות. בבואנוס איירס יש סצינת קרקס מאוד מפותחת, בכל סוף שבוע יש שניים שלשה קברטים, וזה מקום טוב מאוד כדי להתחיל להופיע.
הופעה בפסטיבל באוסטריה
מאז עברנו עוד כברת דרך ארוכה, בשנה הראשונה באירופה הופענו בעיקר ברחוב, בפסטיבלים קטנים במקומות נידחים או בתכנית "אוף"של פסטיבלים קצת יותר גדולים. הכל ללא תשלום. בשנה השניה כבר הופענו פחות ברחוב ויותר בפסטיבלים והשנה אנחנו עומדים לצאת לתור בשבעה מדינות אירופאיות, בתכניות של פסטיבלים מכובדים עם המופע "Reves d'ete".
תוך כדי עבודה על המופע והמון נסיעות אנחנו מנסים להשלים את ההכשרה המקצועית שחסרה לנו בכל דרך אפשרית (סדנאות,שיעורים פרטיים ומפגשים עם אמנים אחרים). בחורף שעבר התאמנו ב"סנטרל דה סירק" בברצלונה, מרכז אימונים ענק עם כל הציוד הנדרש והמון אמנים מכל העולם. מקום מפגש לאמני קרקס עם אווירה מאוד טובה. את החורף הזה התחלנו במרכז קרקס ליצירה שניפתח באיטליה (שפיטומבולו) שם עבדנו עם זוג במאים מקומיים על הצד האומנותי של המופע שלנו וכרגע אנחנו מסיימים תקופה של שלשה חדשים בבית ספר הממלכתי לקרקס במוסקווה. בית ספר מסורתי שנראה כאילו הוא עדיין נמצא בתקופה הקומוניסטית ועליו אני יכל לכתוב עוד מאמר שלם נוסף…
עוד פעם אוסטריה
המסע שלי בעולם הקרקס מלא בחוויות מדהימות, רגעי אושר, סבל, פחדים ותסכול. אחרי הופעה אני יכול להרגיש כמו כוכב רוק מצליח או כמו מישהו שכרגע עשה מעצמו צחוק מול מאות אנשים… הדרך להיות אמן קרקס מלאה בעליות וירידות ודורשת המון עבודה (שיווק, קשר עם לקוחות, אימונים , יצירה,נסיעות…) וכדי להצליח צריך להיות מאוהב במקצוע ולהיות מוכן לעבוד יותר שעות מהייטקיסט מתחיל. למרות כל זה רגעי ההתעלות אחרי הופעה טובה, הזכות להתאמן וללמוד את מה שאתה אוהב וכל האנשים הטובים שאתה פוגש בדרך שווים את כל המאמץ.
כפי שגילי קרן כתב במאמר שפירסם פה באתר אין דרך אחת להיות אומן קרקס. מי שבאמת חולם להיות אחד כזה חייב להמציא את הדרך היחודית לו, ללכת הכי רחוק שהוא יכול ובאמת באמת להאמין שהשמיים הם הגבול.
ולסיום אני רוצה להביע את הערכתי למיכאל ורפי על הפרוייקט המדהים הזה, על התרומה שלהם לקידום נושא הקרקס בארץ ועל הזכות שנתנו לי לכתוב את השורות האלו, תודה!
