המסע המופלא של דחקא

בשנת 2008 חברו חמישה אנשים נלהבים ומוכשרים להגשים שני חלומות נושנים - להצטרף לקרקס נודד ולהציל את העולם. הם הצליחו לאגד קומץ של "משוגעים" לעניין מהארץ ומחו"ל ויצרו מסע אנושי דרך יצירת מופע קרקס, נדודים, הופעות, והתעמתות עם המורכבות של המציאות שבחוץ והמציאות שבפנים. מפגשים מרתקים בין חלומות למציאות, בין שאיפות להתפשרויות, בין אמנות חיים וקרקס, הליכה זהירה במשעול אנושי פתלתל וקסום. ביקשנו ממיכל אבולעפיה - אומנית קרקס ומיוזמות הפרוייקט לכתוב, והרי לפניכם הצצה אל המסע המופלא של קרקס דחקא.

לפני כחמש שנים סיימתי את לימודי בסמינר הקיבוצים כמורה מוסמכת למחול, שם הכרתי את עומר דלומי – איש קרקס יקר וחרוץ, טייס בצה"ל, שלמד חינוך דמוקרטי. באותם ימים, כאשת קרקס אנרכיסטית משהו, שאוהבת נדודים ולא ממש רוצה לשבת במקום אחד, חשבתי לקנות אוטו קראוון. לעומר היה אחד כזה, שחשב למכור. ואולם כששאלתי אותו ענה לי "אבל לפני שאני מוכר, אני רוצה לצלם סרט על נדודים בארץ עם הקראוון. סרט שיעורר מפגש עם אנשי המקום". מיד התגלגל מתוכי קול, שנדמה שחיכה הרבה זמן לרגע הזה – "יאללה בוא נעשה סרט על קרקס נודד בישראל".

עומר ואני חרצנו במילים חזון משותף, שרק שנה לאחר מכן עתיד להתממש. הסכמנו שהחזון לא רק ראוי, אלא הינו צורך המציאות. בהיותנו אמנים ואנשי חינוך צעירים עם דחף לעורר שינוי תודעתי בארצנו זרועת הניגודים, שאפנו לגייס את עצמנו, את האמנות שלנו, את החיים ואת הקרקס ליצירת מפגש ושיח עם החברה היושבת בימים ההם בארץ ישראל על גווניה, צבעיה ושכבותיה. האמנו באמירה חברתית וכלל עולמית שצחוק הוא הנשק של השלום, שהומור היא השפה הבינלאומית של השלום ושאנחנו – ליצנים, רקדנים, מוסיקאים, משוררים, טרובאדורים, לוחמי אהבה. בקומוניקט הראשון ששלחנו לכל מיני קרנות כתבנו בין יתר מטרותינו – "יצירת גשרים לשיח חברתי לאומי המושתת על שמחה ושיתוף ללא מטרות רווח". עומר ואני הבנו שהרמת פרויקט כזה שווה יותר מכסף, שהגשרים החברתיים לאומיים בין היתר נמתחים עם פלסטין ושאנחנו רתומים למשימה;

חודש וחצי מאז נפלט אותו משפט לאוויר העולם (ולאזניו של עומר), סימנים קוסמיים, מפגשים עם אנשים וחוויית הייעוד הפנימי דרבנו אצלי לעבור משלב ההכרזה לשלב העשייה, הרמתי טלפון לעומר – "אנחנו רציניים אהה? זה על באמת".

שאפנו להפוך לקרקס. קרקס עם צוות קולנוע. והתחלנו לחשוב מי הם החולמים כמונו שיש להם את הכישורים ויהיו מוכנים להרתם למשימה. גם עומר וגם אני הכרנו את גבי. גבי ריינבו – ליצן, אמן, ותיק השבט (שבט הריינבו), לוחם צדק סביבתי וחברתי, נווד שחי באוטו קרוון שנים, קוראים לו גבריאל רענן והוא ג'ינג'י. גבי כבר עשה מסע דומה עם קרקס ריינבו לירדן. היה קל לגייס אותו, לא התלבט, התווסף והוסיף צלע חסרה למשולש.

ביחד עם גבי הודענו על ישיבת פסגה בקרב חברים מכל מיני תחומים. הגיע מעגל חזק של אנשים שחשב, הגה שיתף והחכים. בסופו של מפגש זה הצטרף אלינו יוגי. יוגי דקל –  אומן קרקס בעל אידיאולוגיות חברתיות, איש עשייה ועלם חמודות, שעבד בקולומביה עם נוער בסיכון דרך קרקס, והחליט לתפוס איתנו את הגל. למפגש ראשוני זה הגיעו גם יואב קליינמן ועידו גלס, אנשי קולנוע מקצועיים (עם מצלמת הוידאו…). הם החליטו שאנחנו מעניינים ורציניים מספיק כדי לזרום איתנו להרפתקה שאיש אינו יודע לאן תיקח ואם יהיה רווח בסופה. וכך נהינו לרביעיית חולמים עם צוות דוקומנטרי.

שנטם

גבי, עומר, יוגי ואני היינו צוות הוגה, מפיק, מבצע והיה חסר לנו במאי. מישהו שימיין עיקר מתפל וינצח עלינו כך שהרעיונות יושמעו במיטבן והתזמורת תנגן בהרמוניה. גבי הציע את שנטם. שנטם זוהר – ג'ינג'י יפה שיער, אומן ויוצר רב תחומי, עוסק במדיטציה, כותב, מוסיקאי, ריינבואיסט. נפגשנו איתו, נוצר הקליק והוגדר שהוא יהיה במאי המופע. שנטם שאל – אז מי הם בעלי הקרקס הזה? (קראנו לו אז קרקס האהבה, השלום, אהה-ואן) ענינו יחד – אנחנו, חמישתנו. כך נסגר הגרעין המחומש. עד מהרה נוכחתי לדעת שכאשר איבדתי אמון ונהייתי סקפטית, מספיק היה לי להסתכל על אחת הצלעות הנוספות במחומש כדי להתמלא שוב באמונה.

במשך החורף ניהלנו ישיבות קדחתניות מאירות ומופלאות, לעיתים גם לעיני העדשה של יואב ועידו. שאלנו – איך? מה? מי? למה? איפה? כמה? כתבנו קומוניקטים, אני מאמינים, סקיצות למופעים ואספנו פתגמים – "יום ללא צחוק הוא יום מבוזבז" (צ'רלי צ'פלין). חיפשנו לוגו, שם, ניסינו לגייס כספים מקרנות (לא הצלחנו), כל אחד התחיל להתכונן למסע (אני התחלתי עם חבר לבנות לעצמי אוטו קראוון) ויצרנו סרט פרומו ראשוני…

מחזון למעשה

ואז קבלנו הצעת עבודה מתאטרון עכו בשווי 20,000 ₪ איתם רכשנו דום קרקס (מבנה אלומיניום גאודיזי בגובה של 9 מטר המאפשר תליית טרפזים וחבלים ללוליינות באוויר). תאטרון עכו גם אימץ אותנו תחת מטרייתו כעמותה רשומה עבור המאמצים להשגת תרומות, (שכעת יכולות להזדכות גם ממס הכנסה). שוב הגשנו בקשות לתמיכה, ושוב – לא הצלחנו.

כשהגיע האביב ערכנו מסיבת התרמה עם מופעים קטנים. הזמנו גם אמנים מפלסטין-לייט (אבו דיס) להופיע אתנו. לאותו ארוע היה צורך בבירוקרטיית אישורים צבאיים. ולאחר שצלחנו זאת, המופע התקיים (וגם איפשר למוחמד המשורר מאבו דיס לראות את הים ליום אחד).

לקראת הקיץ, מצאנו שרוב חברינו הקרקסנים והמוסיקאים הישראלים נמצאים על גל החיים הכלכליים וקשה להם להתפנות פיזית ומנטלית לפרויקט אבסטרקטי שכזה, גם אם הם תומכים בו רוחנית. בנוסף הרגשנו שיש צורך בגורם מתווך… גשר בין פלסטין לישראל, "כוח רב-לאומי". רוח הנוודות שלנו החלה להתעורר, ושנטם גבי ואני החלטנו לנסוע לכינוס הקיץ הארופאי של הריינבו שהתקיים באותה שנה בבוסניה. קיווינו למצוא שם חברה מוכשרים מהעולם שיסכימו לבנות אתנו קרקס ולצאת למסע למען מטרה- שלום, שאין בה נכון לעכשיו תגמול כלכלי.

אוגוסט בעמק הררי קסום בבוסניה, עוד פיסת גן עדן שהריינבו יודע לגשש אל מחוץ לבבילון. שעת הפוד-סירקל, (מעגל האוכל) הוא גם הזמן להודיע הודעות. כשהקהל, מאות אנשים ישוב על האדמה מרוכז בפלאי צלחתו, הלכנו שלושתנו במעגל והכרזנו על "מעגל דיבור" בנושא קרקס בינלאומי נודד בישראל ופלסטין למען השלום. "דרושים שחקנים, רקדנים, ליצנים, קרקסנים, מוסיקאים, מעצבי תלבושות, תופרים, מתנדבים, טבחים" הכרזנו, וגבי הוסיף בכל פעם בסוף: "And a generous millionaire".

ב"מעגל דיבור" הראשון התאספה אלינו קבוצה של אנשים מיוחדים, ממגוון מקומות בעולם ובעלי כשורים מרובים. צעירים יותר וצעירים פחות, עם ניסיון כזה או אחר, רובם עם שפע זמן הווה לצבוע בו את החיים בחלומות רגעיים ספונטניים, ללא חשש מכמה מטבעות יש או אין בכיס.

המעגל הראשון התפתח במהלך השבוע שאחריו למפגשים של הכרות ואימפרוביזציות.

את אורלי הזמרת המוכשרת, שהיתה מאוחר יותר כוכבת התזמורת של הקרקס שלנו, פגשתי באחד הלילות באיזו מדורת ריינבו ששיחקו בה ב"כסא מלך". כשהיה תורי לשבת על כס המלכות ואורלי זימרה לפני עם גיטרה וחליל, שאלו אותי – מה תרצה המלכה? השבתי  – שאורלי תבוא לקרקס בישראל-פלסטין! והיא באה…

הזמן עבר ומפגש הריינבו הגיע לסיומו, הגיע הרגע להיפרד, ועלתה השאלה – אז מי בא? מי בא לפגוש אותנו בישראל בעוד שלושה שבועות? להתיישב חודש בטבע עם אוהל קרקס, ליצור מופע, לכתוב מוסיקה, לבנות תפאורה, לתפור תלבושות, לבשל ארוחות טעימות? חודש נוסף לנדוד בארץ ישראל לאורכה ולרחבה, להציג בה את המופע כמה שיותר, לפגוש את הקהל בסדנאות ובמחנה הנודד? הודענו לחברינו החולמים החדשים שהוצאות המחייה עלינו וכרטיס הטיסה עליהם. באותו לילה אחרון השתוללה בהר סערה, ברד וגשם זלעפות.

חזרנו לארץ נרגשים עם הבטחות של הרבה אנשים להתראות בקרוב, והיה עלינו להכין את הקרקע. למעשה, היה עלינו למצוא קרקע… לא היה לנו מושג היכן נתמקם לתקופת היצירה… שלחנו בקשה ליקום והבקשה נענתה בדמות שימי, שומר גן, ששמר על מטע פקאנים בעמק חפר והזמין אותנו לגור במטע לתקופת היצירה.

היה עלינו להקים את המקום, להתארגן על סירים, רשתות צל, מחצלות, תאורה ועוד אינסוף פרטים. אנשים טובים באו לעזרתנו. וכשתהינו מה יהיה אם יתחיל לרדת גשם, התגלגל לידינו המידע שחברת cotton בגדים אקולוגים, מחפשים דוגמנית קרקס לצילומי קולקציית החורף. סגרנו איתם יום צילומים תמורת בד קנבס של 10 על 10 שיכסה את כיפת הדום ותפירת תלבושות הקרקס.

ואז החלו להגיע האנשים… אם הייתי מתחילה לפרט ולספר על כל אחת ואחד שהגיעו, הכתבה הזו היתה מתארכת מעל ומעבר… לכן, רק אציין שהפמליה הייתה ערב רב, צבעוני, יפה ומעורר השראה. בהדרגה למדנו להכיר אחד את השני, והרכבנו את חתיכות הפאזל של החיה הזאת ששמה – קרקס דאחקה.

בכל זאת אספר קצת, כיוון שדאחקה היה קרקס מתוך היותו האנשים והיחסים שנרקמו ביניהם. אז היו את:

דניאלה, אמנית, מוסיקאית ופעילת שלום ירושלמית, הצטרפה בתור מפיקה בפועל. היא שיצרה את הקשר עם חאלד ממחנה הפליטים שועפט בירושלים, לוחם לשעבר, שניתב פעילותו מחדש בתור רכז נוער חברתי. חאלד הוא בעל מתנ"ס שמכשיר נערים ונערות מקומיים בתחומים מגוונים: מוסיקה ערבית, היפ הופ, קאפוארה ועוד. ביקשנו לצרף אמן פלשתיני לשורותינו. חאלד בחר את מוחמד. ליצן עם לב חם ופתוח. מוחמד הוא יתום מאב בשל פעילות צה"ל והוא עצמו פגוע גו בעקבות כדור ירי שספג יום בהיר אחד – "החייל חשב שאני מישהו אחר".

פערי התרבות הורגשו, מוחמד הגיע בחודש הרמאדן ואצלנו בנות שאוהבות להלך ללא חלק עליון… כשהופענו בשועפט חאלד הזמין אותנו לבית המרחץ שלו, שבימים רגילים הינו מקום לגברים בלבד. סוד היה אותו ערב במחנה שועפט, המקום סגור, הקרקס השתלט על הנרגילות והג'קוזי בחאפלה שלא תשכח

מרק ואליסיה, בריטי ואירית הגיעו להתנדב במטבח, אלא שגילו רצון וכישרונות משחקיים ועברו למתחם החזרות. אליסיה אף זכתה לזמן הבמה הארוך ביותר – מרגע זריחת הזרקור ועד לדעיכתו. היא בנתה  תלבושת מרהיבה והפכה להיות ל "עץ התפוזים", שברבות הימים הוחלט גם כשם המופע.

דברים גדולים שנולדו בקרקס הם אהבות וזיווגים. נינה, צרפתייה, בתו של לבנוני לשעבר (לא חובב ישראל) ועומרי, עלם ישראלי אהוב, הכירו בבוסניה. שניהם החליטו להצטרף לקרקס. נינה הייתה במופע הנסיכה, ועומרי היה (בנוסף לנגן הבס ומלחין בתזמורת) הצפרדע. בישראל נרקם ביניהם סיפור אהבה, בני 22 לערך היו ועד היום הם ביחד כזוג וכיוצרים. אנקדוטה שלעולם אצחק ממנה – בוקר אחד נינה התעוררה. הורידה את התחתונים שלה מחבל הכביסה, ונדהמה! היא רצה אלי והראתה לי – בתחתונים היתה צפרדע! זוג נוסף שנפגש בקרקס והיום הם נשואים באושר הם ג'רמי ושרה. ג'רמי מוסיקאי סקסופוניסט מוכשר מצרפת, הגיע לנצח על התזמורת, הלחין את המוסיקה למופע, לסרט הדוקומנטרי (וגם לדיסק שיצא ושהמשיך לטור על כנפי דאחקה הרבה אחרי שהתפרק הקרקס). שרה מלאכית ירושלמית, ליצנית, שבמופע עצמו לא השתתפה אבל הייתה אבן פינה בכל הארגון ויצירת הפעילויות הנלוות – סדנאות לקהילה, התנדבויות בבתי אבות, הוסטלים למוגבלים ועוד. גם שנטם וניצן הכירו בקרקס, התאהבו התחתנו וכיום יש להם בן – אגם.

אחרי חודש של הכרות, חיים וחזרות ערכנו מופע בכורה ומסיבה לחברים והופ יצאנו למסע. ראשיתו פסטיבל עכו, אח"כ טבריה, רמת הגולן, אופקים, חורה הבדואית, מצפה רמון, ירושלים, שועפט, עזריה, בית הכנסת העתיק בעין גדי, כמעט נכנסנו להופיע ביריחו שטח A, אבל החלטנו לא לקבל את הזמנתם שכן דרשו שלא נציין שישראלים משתתפים בקרקס. מופע הסיום ומעגל הסיום היו בת"א, סמינר הקיבוצים.. סגירות מעגלים.

בחורה, הכפר הבדואי היה קשה להופיע בשל ההתקהלות העיניין הרב שגילו בנו ילדי המקום, שמעולם לא זכו לביקור כזה. ארחו אותנו כמנהג הבדואים לשובע ואף חילקו לכל אחד מתנה- שרשרת תפילה מוסלמית. בירושלים התארחנו אצל איברהים, פעיל שלום ערבי ירושלמי ידוע, המתגורר בהר הזיתים, ביתו פתוח לכל אדם ומגיעים אליו מקצות תבל

בכל מקום היינו מקימים ומפרקים את הדום, עבודה משותפת של כולם, מרימים מטבח, וישנים כל אחד לבחירתו על פי הטופוגרפיה החדשה של המקום. היה לנו טבח מקצועי מטקסס, אבשלום התלווה אלינו כצלם סטילס ואריאל בא בתור המעסה של הקבוצה ונתן טיפולי שיאצו לכל מי שרצה. עשינו כייף לעצמינו ולאחרים וגם גילינו שלחיות בקבוצה יוצרת בשלום והרמוניה כל הזמן זה אתגר גדול. במעגל דיבור היינו משתפים, חולקים, פותרים. תרגלנו התבוננות  ושלום פנימי, כי השלום מתחיל בתוכי.

כך היה כתוב בפרוספקט המופע:

"הרפתקת תיאטרון מוזיקלית עם קרקס דאחקה" – בעולם חצוי לשניים על ידי עץ התפוזים, חיים משפחת מלוכה הזויה ושלישיית ליצנים קרועים. חיי השגרה רצופים בהתנגשויות מצחיקות בין הצדדים. המאבק על פרי עץ התפוזים מוביל לבסוף למלחמה שבה נפגעים תושבי העולם כולו. הנסיכה הלומת המלחמה פוגשת בזוג מכשפים הרוקחים עבורה את המפתח לאמת. לאט, לאט, מתפשט המפתח המסתורי בין הדמויות ומוביל לקירוב לבבות וליצירת עולם אחד, קרקסי וקסום.

شجرة البرتقال

مغامرة مسرحية موسيقية مع سرك ضحكة

في عالم تقسمه شجرة البرتقال، تعيش عائلة مالكة مفقوعة وثلاثة مهرجين مضاريب. الحياة اليومية بهذا العالم مليئة باصطدامات مضحكة بين الجهتين. صراعهم حول ثمار شجرة البرتقال يؤدي بنهاية المطاف إلى حرب تؤذي سكان العالم سواء. في أحد الأيام، تلتقي الأميرة المصعوقة من الحرب بمشعوذين اللذين يستحضران لها المفتاح للحقيقة. رويدا رويدا ينتشر المفتاح الغامض بين كافة الشخصيات، مما يقرب القلوب ويكون واقع متحد وساحر."

מעבר לחיים בקבוצת קרקס נודד, זימן לנו המסע המון מפגשים עם אנשים על הדרך, למשל: יום אחד הופענו בגבעת אולגה, ליד הטכנודע. אנשים נערמו שם בכמויות, ילדים ניתלו על ברזלים, קהל עצום. בערב אחרי המופע עלינו לראות את הכוכבים בטלסקופ. ושם פגשתי את מיכל. מיכל התפלאה ונפעמה לראות שיש קרקס ליד הטכנודע (היא מלמדת שם קריקטורה). את המופע היא לא ראתה אבל סיפרה לי שהיא עצמה גם מעצבת תלבושות, עשתה תואר שני בתיאטרון, ביימה הצגות פרינג' בצ'כיה והוסיפה – "תגידי אולי את רוצה איזה מקלחת חמה? אני גרה פה ליד. ודרך אגב, אם צריך עזרה בתלבושות יש לי מכונת תפירה בבית". האמת שבדיוק הכתר שהכנתי לתלבושת שלי החל להתרפס על העיניים… "וואי יש לי בבית כתר לתת לך, אחלה כתר!" כך הגעתי לחדרה. מיכל השקתה אותי מרק וניגשה למכונת התפירה. הבית היה מלא בדים, בובות, חפצים מיוחדים ושמלה ארוכה הזויה עשויה כולה חזיות. לפתע הביאה כובע, חשבה יכול להתאים לדמות המכשפה שבמופע. והופ, נרקמה לה ידידות. מיכל הראתה רצון להצטרף לקרקס – היא לא יכולה כל הזמן… היא מלמדת אבל פה ושם יכולה לקפוץ עם האוטו, לשפצר ולטפח את הצד האסטטי של הדמויות… אם אפשר להחזיר לה דלק… לי זה היה נראה ממש מתאים, והבטחתי לדבר עם השאר ולבדוק.

במשך מעל לחודש נדדנו והופענו. אינספור מפגשים עם אנשים בכל רחבי הארץ. לפני כל מופע היה לנו מעגל שבו החזקנו כולנו ידיים ושרנו אום.  אח"כ על פי ניצוחו של שנטם התכוננו ביחד למחיאת הכף. פעולה שמציינת שמעכשיו שקט. מעכשיו אנחנו שלך- במה, שלכם- קהל.

בדרך פלא הצליח הקרקס לממן את עצמו. אוכל ל 20 אנשים, דלק, ציוד ועוד המון הוצאות. ההכנסות היו בעיקר מתרומות לכובע בסוף המופעים. אחד ממעשי הקסם של הקרקס קרה במעגל סיום בו הוחלט לתת למוחמד כסף כדי לנסוע לבקר את אמא שלו שגרה בירדן. הכסף שנותר חולק בין כל המשתתפים – 600 שח לכל אחד. רובינו בחרנו להוציא אותו על חופשה משותפת בסיני.

כשהמסע הגיע לסופו ופקד על כל אחד מאתנו לצאת לחיים חדשים, לא חסרו דמעות ויבובים, בחרנו לסיים באותה מחיאת כף.

אני מרגישה שמחיאת הכף בהקשר לכתבה הזאת קרבה.

נדרשה לי מידה מסויימת של קיצוניות, שגעון, הרבה אמונה שאפשר לשנות וכוח רצון כדי לממש את החלק שלי בפרוייקט הזה. גייסנו את האומנות כדי לחצות גבולות תודעתיים, חברתיים, מדיניים. ראינו שאפשר לעשות את זה. האומנות מקרבת לבבות ומאחדת איפה שהפוליטיקה מגודרת. צריך לעשות עוד מזה. זה עושה את השינוי בלי לתכנן אותו או לקוות לו.

עצה אחרונה לחיים – כדאי לעשות דאחקות וצחוקים, זה בריא…

תודה לכל אלה שהשתתפו וארחו אותנו.

זהו, נשימה עמוקה ו… קלאפ

הנה חלק מהסרט שנוצר על המסע המופלא של הקרקס – את הסרט המלא נעלה בימים הקרובים.

חומרים נוספים לקריאה:

 http://www.nrg.co.il/online/55/ART1/796/939.html

סגור לתגובות.