כשמדברים על מהפכות נהוג לדמיין חבורות מפגינים צועדים ברחובות ומתעמתים עם שוטרים, או השתלטות אלימה של איזו קליקה צבאית על בנייני ממשלה, אבל המהפיכות האמיתיות מתרחשות בשקט. כמו מים שמחלחלים וממיסים את המוצקות של הסלע עד שיום אחד הוא נסדק ומאפשר לחיים לעבור דרכו. זה מה שקורה מזה מספר שנים ב"דרך הקרקס". מסע החיים של שחר קמאי ואינס לורקה.
מזה מספר שנים, בא.ת. עמק חפר, בין חדרה לנתניה פועל פרוייקט קרקס יחודי שלאחרונה יצא לסיבוב הופעות עם המופע "Slow Release". לכאורע עוד חוג קרקס לילדים ובני נוער, ולמעשה מהפיכה.
ביצירת המופע לקחו חלק אמנים מקצועיים לצד אנסמבל הילדים והנוער של פרוייקט "סטפני לא פה". מעבר לכך שהמופע מרהיב ומרגש, יש בו מקוריות נדירה באופן טוויית העשייה הקרקסית אל תוך הדרמטורגיה העדינה ששוזרת את הכל למכלול של חוויה מרתקת.
נדיר לראות במחוזותינו כאן בישראל יצירה קרקסית אישית ויחודית עם אמירה, שגם מחזיקה במה וקהל, בלי להתחנף ולחקות מודלים שמצליחים בעולם. בשביל ליצור עבודה שכזו ופרוייקט שכזה צריך אומץ, תעוזה, עקשנות והמון כשרון, ולשחר קמאי ואינס לורקה יש המון מזה.
בכתבה זו תמצאו ראיון עם שחר ואינס על מכלול הפרוייקט. בסוף הכתבה תמצאו מידע פרקטי שיוביל אתכם לתאריכי ההופעות ומידע על שיעורי הקרקס באקדמיה ומספר טלפון ליצירת קשר.
שחר, מה הלב של הפרוייקט?
שחר:
"הלב שלנו הוא לעזור לילדים ולמשפחות. להצליח להגיע לילדים שיש להם קושי כזה או אחר ולתת להם בית שהוא מחוץ לבית, אבל הוא בית. בסיס מאוד מאוד חזק למי שהם. לתת להם להיות הם. זאת אומרת גם מקום שאפשר לשים כתף ולבכות וגם לעשות קרקס ולהוציא את מה שעובר עליהם דרך קרקס.
כשילד חדש מגיע אלינו הוא לא ישר מצטרף לקבוצה, אני מדבר איתו, יש מספר שאלות מנחות שאני שואל, גם פיזיות גופניות וגם משפחתיות שאני מברר כדי להבין לאיזו קבוצה אני שם אותו. בשביל להבין מי הוא, כי אני עובד לפי מי הילד, לא לפי מתודה שעד ינואר אנחנו צריכים ללמד גלגלון, אנחנו מלמדים לפי הקבוצה שנבנית לנו. כל קבוצה יש לה אופי משל עצמה וכל קבוצה יש לה את היחודיות שלה ולכל קבוצה יש את הבעיות שלה והיתרונות שלה, אז אני צריך לבדוק בדיוק בדיוק לאן אני מכניס אותו."
אינס:
"חשוב להגיד שכל ילד שיגיע, נמצא לו מקום שיתאים לו, אנחנו מוצאים פתרון לכל בנאדם."
בחלל דרך הקרקס תלויים בדים טיסואים וטרפזים, יש ציוד גאגלינג, חדי אופן וטרמפולינה ענקית, אבל יש גם תבלין מיוחד שמאגד את כל זה, התפיסה החינוכית חברתית של שחר ואינס שנותנת לילדים מרחב להיות. להיות מי שהם כפי שהם ומקבלת אותם.
ב"דרך הקרקס" המוזרות של הילד מחובקת כיחודיות נדירה. ה"היפראקטיביות" וה"הפרעת קשב ריכוז" מתקבלת כאנרגיה נהדרת ללמוד לוליינות ולעשות ג'אגלינג וה"דיכאון של גיל ההתבגרות" מתקבל כטרנספורמציה רגשית וגופנית בתוך הנער או הנערה שמקבל מקום של כבוד בביטוי עצמי על הבמה.
שחר, יליד הארץ מופיע ומלמד ג'אגלינג וקרקס כבר שנים בבתי ספר ובחוגים, אינס, ילידת צרפת, למדה מחול באקדמיה, הגיעה לארץ כדי לרקוד באנסמבל להקת בת שבע, פגשה את שחר התאהבה והצטרפה אליו אל תוך עולם הקרקס הישראלי. החיבור בין עשייה גופנית אינטנסיבית והעולם הרגשי נפשי מרתק את שניהם.
פעמיים בשבוע בימי ראשון ושלישי מגיעים כ150 ילדים ועוברים ביחד שיעורים במקצועות הקרקס. יש שיעורי קרקס מתחילים, יש שיעורים למתקדמים, יש שיעורי בוקר לילדי חינוך ביתי, יש שיעורי העשרה של התמחות מחול ויש את החזרות של האנסמבל. השנה גם נפתח לראשונה בימי שלישי יום שלם מרוכז שמתחיל ב9:00 בבוקר ומסתיים ב4. ו35 ילדים ובני נוער מגיעים לקרקס במקום ללכת לבית הספר ולומדים במקביל לשיעורי הקרקס גם שיעורים בצרפתית, באנטומיה, מתמטיקה, אנגלית ותזונה.
שחר:
" איך המערכת עובדת? היום ב8 בבוקר הילד הולך ויושב ולומד במשך מספר שעות שיעורים עיוניים, הולך אוכל ארוחת צהריים ואז הולך ללמוד ולעשות את הדברים שאתה אוהב. אני אומר בואו נהפוך את זה ח'ברה. בואו נעביר את הדברים שאנחנו אוהבים לבוקר, נתמלא בהם ונמלא את עצמנו את מי שאנחנו ואז נלך ללמוד את הדברים העיוניים."
אינס:
"זה עובד מדהים. יש כאן ילדים שבבית הספר הם לא מצליחים להכנס לכיתות, וכאן, כשמגיע השעה 2 אחרי הצהריים, אחרי ארוחת צהריים ואחרי ארבע שעות של מקצועות קרקס בבוקר, והם מבקשים את השיעור העיוני. ולא רק זה, כשמסתיים השיעור העיוני, הם אומרים, מה? זהו? כבר נגמר? ורוצים עוד. וזה אחרי 45 דקות של שיעור עיוני ועוד 45 דקות של שאלות, שיעורי בית וחיפושים שעושים על החומר שנלמד."
שחר:
"זה לא רק שהם הוציאו אנרגיות, זה גם האיסוף הפנימי, כמו כשאתה הולך על חבל. ואתה חייב לדייק. אחרי כמה שעות של קרקס, הם בשיא הפוקוס. הג'אגלינג למשל מה שהוא עושה למח זה העברת מידע מכוונת מההמיספרה הימנית לשמאלית דרך הרשתות העצביות. וזה עושה את אותה פעולה של הריטלין. ממש אותו דבר.
העשייה לא חייבת להיות אותה עשייה לכל אחד, יש בקרקס המון מקצועות, לאחד זה הליכה על חבל, לאחר הטרפז ולשלישי ג'אגלינג או חד אופן, אני אומר בוא ניתן למי שאתה, למה שהמח שלך צריך בשביל לעבוד כרגע את האפשרות ללכת לשם. זה ירכז אותך מעצמו."
אינס:
"יש כאן ביום המרוכז ממש ילדים קטנים ויש בני נוער ואפילו סטודנטים וכולם אחראים על כולם, כמו משפחה."
שחר:
"אני עובד בגישה של, זה מי שאתה? יופי, תהיה זה. ילדים שבבית ספר [או בבית] שומעים כל הזמן "לא" ו"לא" ו"תצא החוצה" למה שהם עושים ולמי שהם, כאן, גם אם הם לא בפוקוס, במקום להעיר להם, ולהגיד להם שהם לא בסדר, אני משחרר ונותן להם להיות מי שהם, ומנסיוני, הם מוצאים בעצמם איך להשתלב בדרכם ואז זה כבר בא ממקום של בחירה פנימית של הילד. יש כאן חוקים ברורים, למשל לא לקפוץ על הטרמפולינה בלי רשות, לא להפריע לפעילות אחרת שמתרחשת בחלל, וביחד עם זה יש מקום שמקבל ומאפשר וההתקדמות של הילדים האלו במקצועות הקרקס ובחיים היא מדהימה."
אינס:
"אם השיטה שלנו היתה אקדמית ומחייבת, שלמשל כל ילד חייב לעשות כל תרגיל, כי "צריך", זה לא היה עובד להרבה מהילדים כאן והיה לוקח אותנו ואת המקום למחוזות אחרים. זה היה כמו לשים את אותו ילד באותו כלא של "צריך".
התפיסה של שחר ואינס את הקרקס מחפשת גם לחבר בין ההורים לילדים, לתת לילדים מקום חדש גם בתוך הלב של ההורים שלהם, לאפשר להם לראות את הילדים שלהם אחרת, להחליף את התגיות שהחברה או מערכת החינוך הדביקה להם ולראות אותם כבני אדם רגישים בעולם ובחברה תובענית וקשוחה שמתמודדים יום יום עם נורמות חברתיות מלחיצות שלא נותנות הרבה מקום פשוט להיות מי שאתה. והקרקס נותן להם בית, מקום שבו מותר להם פשוט להיות.
כל שיעור ב"דרך הקרקס" שומר מקום לזמן Play שזהו זמן בו הילדים חופשיים להתאמן על מה שהם רוצים בין האלמנטים השונים וציוד הקרקס הפרוש בחדר. המטרה היא לאפשר לילדים ללכת אל מה שנכון להם, אם זה הג'אגלינג או הטרפז. הסיטואציה הזו יוצרת מצב שאין "בסדר" "לא בסדר" אלא שכל מה שאתה תעשה הוא טוב, זה נותן חווית הצלחה. כשבתוך זה שמור מקום ללקיחת אחריות אחד על השני ועל המקום והחלל. בתחילת כל שיעור ובסופו הילדים אחראים על ארגון וסידור החלל והחפצים. ההנחיה היא להחזקה של "ביחד" מאפשר ומקבל ולערבות הדדית בין הילדים גם במקום הפיזי של שמירה אחד על השני בתרגילים וגם במקום הרגשי, של פשוט לקבל את השונות ולהניח אחד לשני לצמוח בתוך העשיה הקרקסית והביחד הקבוצתי.
שחר:
"לפעמים הורים מגיעים לכאן ויושבים על הספה להסתכל על הילדים שלהם, ואתה רואה איך לאט לאט נהיה להם טוב, הם מתמלאים במשהו אחר, ראיה אחרת על הילדים שלהם. בקרקס הרי זה לא משנה איך אתה נראה, משנה מה אתה עושה."
אינס:
"אנחנו מאמינים שצריך להגיע לילדים. המקור של השינוי יהיה מהדור הבא, אז החלטנו ללכת לחינוך ילדים ואיך ליישם שם את התפיסות והשיטות שלנו. התפיסה שלנו היא שאין ילדים עם בעיות קשב ריכוז, זה המסגרות חינוך שלא מתאימות. זה היה מתאים אולי לפני מאה שנה, עכשיו כבר לא."
לפני שנה וחצי יצאו שחר ואינס בפרוייקט מאתגר, הקמת אנסמבל בוגרים כשהכיוון הוא להקה מקצועית בעתיד. הם קיבלו תמיכות כספיות והשקיעו את זמנם ומרצם וכספם בקבוצת הנוער הבוגרת, הרימו מופע ששמו "סטפני לא פה" ואפילו טסו איתו לצרפת למספר הופעות. המופע ממשיך לעלות פעם בחודש בהאנגר שבו חי הפרוייקט.
איך עבדתם על המופע?
אינס:
"המון אילתורים תאטרליים, המון מי שהם, עבודה עם הדברים שכואבים להם. לגעת בצחוק דרך הכאב. למשל בהתחלה של המופע יש ילדה שמציקים לה בביה"ס, זה בא ממקום של המון התעסקות במה שקורה להם בחיים שלהם. מה שנוגע בהם. גם עבדנו עם התנועתיות שיוצאת מהם, עם ה"טיקים" שלהם, תנועות קטנות ובלתי מודעות שהם עושים ביומיום בלי לשים לב ולהפוך את זה למוטיב תנועתי שחוזר על עצמו. שיבינו מי הם."
שחר:
"מאוד קשה לקחת ילדים שאין להם נסיון בימתי כזה או אחר ולהוציא מהם משהו באמת איכותי ונקי על הבמה. אנחנו רצינו להוציא את האוטנטיות, את מה שבאמת קורה להם בבית ספר., את מה שבאמת הם מרגישים. וחיפשנו איך לתת להם להיות הם וגם שזה יחזיק מופע."
אינס:
"יש לנו משפט שאומר שכדי לקפוץ גבוה בטרמפולינה, צריך להגיע מאוד נמוך למטה. הכי נמוך שתגיע והכי מדוייק, יותר אתה עולה למעלה. אם אתה מקבל את כל האינפורמציה והתמיכה וההכוונה אתה תעלה גבוה, אם לא, אתה עלול לעוף החוצה מהטרמפולינה, וזה בדיוק התפקיד שלנו וזה מה שאנחנו עושים".
שחר:
" הקרקס בשבילי זה לא רק ג'אגלינג, טרפז, הליכה על חבל, טרמפולינה, אלו רק עוד כלים בתוך הקרקס. מה שיפה בקרקס זה שאתה פוגש גם מתמטיקה שימושית, אתה מתעמת עם פיזיקה, אתה נפגש עם האנגלית והצרפתית. והגישה של הפתיחות המחשבתית, ולקבל את מי שאתה וללמוד לעשות עם עצמך דברים ולחוות הצלחה שוב ושוב. הקרקס בשבילי זה כל זה. סוג של תפיסה שלך את עצמך ואת העולם."
המופע ששמו "Slow Release" עולה פעם בחודש אצלם בהאנגר בחלל ה"סקימולטור" באזור התעשיה עמק חפר. ביצירת המופע לקחו חלק אומנים מקצועיים ועל הבמה חברי האנסמבל של פרוייקט "סטפני לא פה". מעבר לכך שהמופע מרהיב ומרגש, יש בו מקוריות נדירה באופן טוויית העשייה הקרקסית בתוך הדרמטורגיה העדינה ששוזרת את המכלול לחוויה מרתקת. נדיר לראות במחוזותינו כאן בישראל יצירה קרקסית אישית ויחודית עם אמירה, שגם מחזיקה במה וקהל בלי להתחנף ולחקות מודלים שמצליחים בעולם. בשביל ליצור עבודה שכזו ופרוייקט שכזה צריך אומץ ותעוזה עקשנות והמון כשרון, ולשחר ואינס יש המון מכל זה.
פרטים ליצירת קשר:
אקדמיית דרך הקרקס מייל – [email protected]
שחר קמאי 050-946-2000
