צבא בטייטס
20.05.2012
האגדה מספרת שבילדותי טיפסתי וביליתי שעות רבות על עצים ועצמים גבוהים אחרים. זה נפסק כשהתחלתי את קריירת ההתעמלות [בגיל 8] שניתבה את ההיפר אקטיביות ונטיה לסיכונים לא מחושבים לכיוון הספורט התחרותי [רומן שנמשך כ 20 שנה].
שנת 2012, השעה 7 בערב בלאס ווגאס, הבמה העגולה במופע "לה רב" ("החלום" בצרפתית) שקועה בתוך המים בהמתנה לפתיחת המופע. ההופעה מתחילה ועץ עשוי ברזל בגובה 6 מטר עולה מן המים כשהוא מסתובב על צירו, ובמשך כמה דקות אני וקבוצה של 9 אקרובטים קרחים מטפסים, קופצים, וכמובן עומדים הפוך על הענפים במגוון פוזיציות ובגבהים שונים. אחרי הפסקה של עשרים שנה, חזרתי לטפס על עצים.
עברו 6 שנים מאז הגעתי ללאס-ווגאס כדי להופיע ב "לה רב", מופע המים של הבימאי פרנקו דרגונה, ועצם המחשבה על כך, ואולי הכתיבה (תודה מיכאל) מעלה אצלי כל מיני תהיות קיומיות כמו עד מתי? מה אחרי? איפה? למה? והאם אני אמשיך ללבוש טייטס באופן יום יומי גם בעשור החמישי של חיי...
״משבר גיל השלושים״ שלי היה בסביבות גיל 28. אחרי קריירה ארוכה של התעמלות קרקע ומכשירים בה התחרתי מגיל צעיר מסביב לעולם במגוון תחרויות (אליפויות- ישראל, אירופה ועולם, ובליגת המכללות בארה״ב) החלטתי על פרישה ומצאתי את עצמי די אבוד ומדוכדך. אחרי ניסיון די כושל בשלוש חברות הייטק בתור איש שיווק של מוצרים שלא ממש הבנתי, (וחוץ מזה שנראיתי מצחיק בחולצת פולו) נפלטתי למזלי מהמערכת וכמתבקש נסעתי להודו לתקופה של 7 חדשים. (היה נחמד). ולמרות שלא חזרתי עם ״תשובות״, החלטתי לחזור להתעסק במה שאני מכיר.
התחלתי ללמד אקרובטיקה וללמוד אומנויות קרקס, תנועה ומשחק בביה״ס של קרקס פלורנטין, ולהופיע בכל מיני אירועים והופעות בתור אקרובט ודמות שטח. במשך השנתיים הבאות לימדתי אקרובטיקה בהדר יוסף, בחולון, סימסטר אחד בתיאטרון הגוף, והצטרפתי לבית הספר סנדסיאל בתור מורה ותלמיד. פתאום מצאתי את עצמי נשאב בחזרה לעולם ההתעמלות אבל הפעם בתור פרפורמר ולא בתור ספורטאי. בשלב מסויים הבנתי שהיתרון שלי הוא הרקע שלי כמתעמל ואקרובט ולוא דווקא היכולות שלי כרקדן או שחקן, וכמתבקש התחלתי להתעניין באודישנים של סירק דו סוליי, שפרסמו בעמוד הקאסטינג שלהם שהם מחפשים מתעמלים לשעבר בתור ״ג׳נרנליסטים״. מפה לשם הכנתי וידאו דמו כדי לשלוח לחברים ממונטריאל... בזמן הצילומים מצאתי את עצמי מבצע אלמנטים שביצעתי שנים קודם לכן, בשלהי הקריירה, והרעיון של להצטרף (לברוח) לקרקס בתחילת שנות השלושים לחיי הפך להיות ממשי אם כי לא כל כך מוחשי בשלב זה.
אחרי שקיבלו את הוידאו בסירק הוזמנתי לאודישן בלונדון. בדיעבד התברר לי שהאודישן היה ספציפי למופע הביטלס "Love" שבלאס ווגאס. האודישן הלך טוב עד שהגעתי לשלב האחרון בו היינו צריכים ללמוד כוראוגרפיה מאחת ההופעות של סירק (אני חושב מסלטימבנקו) ופשוט קפאתי מול המצלמה. במשך תקופה ארוכה אחר כך הייתי בקשר עם הקאסטינג ואמרו לי שאני ״בראש הרשימה״ וכאלה... אבל מאחר וההופעה הספציפית הזו היתה יותר ״ריקודית״, זה פשוט לא קרה.
במשך השנה שלאחר מכן קרו כמה דברים בו זמנית. המשכתי ללמוד בסנדסיאל, הופעתי במסגרת האופרה הישראלית באופרה "פאליאצ׳י" (בתור אקרובט עם חבורה מופלאה של ג׳גלרים וליצנים מישראל), למדתי טרמפולינה אצל בוריס, עבדתי על קצב עם חבר ממיומנה, התחלתי ללמוד באופן רציני אקיליבר (עמידות ידיים), וקיבלתי ציון מחורבן (פעמיים) בפסיכומטרי, שלמזלי לא הביא אותי ללימודי הפיזיותרפיה שעניינו אותי באותה תקופה.
מתישהו בקיץ של 2004 קיבלתי אימייל מאחד מחברי לנבחרת באוניברסיטת אילינויס (בה למדתי על מלגת ספורט בשנים 94-98), ש"דרגונה" מחפשים אמני קרקס ואקרובטים למופע המים "לה רב" שנפתח בווגאס כמה חדשים קודם לכן. מי זה בכלל הפרנקו דרגונה הזה? תהיתי. אחרי בדיקה קצרה גיליתי שהוא היה ״בימאי הבית״ של סירק דה סוליי במשך שנים ויצר את ההופעות - אלגריה, סלטימבנקו, קידאם, מיסטייר, "O" (בה מככב כיום ארז קפלן, חבר טוב וגם כן מתעמל לשעבר). שלחתי את הדמו שלי אליהם וגם הפעם הוזמנתי לאודישן. כיוון שזה מופע מים, התחלתי להתאמן גם בשחייה כדי שלא יהיו הפתעות בבריכה. בתקופה שלפני האודישן נסעתי לצרפת כדי להתמקצע באקיליבר עם קלוד ויקטוריה (מורה אגדי לעמידות ידיים). בשלב זה כבר ראיתי את עצמי מתפתח בכיוון של אקיליבריסט, ובאודישן שהיה בנובמבר יכולתי להראות שאני מתעמל שגם יודע לעמוד על יד אחת. האודישן עצמו היה בברצלונה, על ״ההר האולימפי״ (בו היתה האולימפיאדה), דבר שכשלעצמו הוסיף למעמד המרגש. האודישן הפעם היה הרבה יותר מאתגר מבחינה פיזית אבל פשוט יותר מבחינה תנועתית. קיבלתי את הציון המקסימאלי בכל המבחנים, ולמחרת הוזמנתי עם עוד 6 אקרובטים מתוך 40 שהתחילו, למבחן השחייה שגם אותו עברתי בהצלחה.
כשבוע לאחר מכן, בסוף יום לימודים בסנדסיאל,הלכתי לי ברחוב שינקין, וקיבלתי טלפון מארה״ב בו בישרו לי שמציעים לי חוזה במופע "לה רב". כמובן שצעקתי יייששש!!! וטילפנתי אל המשפחה והחברים הקרובים שליוו אותי בשנים האחרונות שלי בארץ במסגרת הגשמת החלום, או הרעיון, של לפתוח בקריירה של אומן קרקס.
שבועיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בווגאס מתחיל פרק חדש בחיי.
שנת 2012, השעה 7 בערב בלאס ווגאס, הבמה העגולה במופע "לה רב" ("החלום" בצרפתית) שקועה בתוך המים בהמתנה לפתיחת המופע. ההופעה מתחילה ועץ עשוי ברזל בגובה 6 מטר עולה מן המים כשהוא מסתובב על צירו, ובמשך כמה דקות אני וקבוצה של 9 אקרובטים קרחים מטפסים, קופצים, וכמובן עומדים הפוך על הענפים במגוון פוזיציות ובגבהים שונים. אחרי הפסקה של עשרים שנה, חזרתי לטפס על עצים.
עברו 6 שנים מאז הגעתי ללאס-ווגאס כדי להופיע ב "לה רב", מופע המים של הבימאי פרנקו דרגונה, ועצם המחשבה על כך, ואולי הכתיבה (תודה מיכאל) מעלה אצלי כל מיני תהיות קיומיות כמו עד מתי? מה אחרי? איפה? למה? והאם אני אמשיך ללבוש טייטס באופן יום יומי גם בעשור החמישי של חיי...
״משבר גיל השלושים״ שלי היה בסביבות גיל 28. אחרי קריירה ארוכה של התעמלות קרקע ומכשירים בה התחרתי מגיל צעיר מסביב לעולם במגוון תחרויות (אליפויות- ישראל, אירופה ועולם, ובליגת המכללות בארה״ב) החלטתי על פרישה ומצאתי את עצמי די אבוד ומדוכדך. אחרי ניסיון די כושל בשלוש חברות הייטק בתור איש שיווק של מוצרים שלא ממש הבנתי, (וחוץ מזה שנראיתי מצחיק בחולצת פולו) נפלטתי למזלי מהמערכת וכמתבקש נסעתי להודו לתקופה של 7 חדשים. (היה נחמד). ולמרות שלא חזרתי עם ״תשובות״, החלטתי לחזור להתעסק במה שאני מכיר.
התחלתי ללמד אקרובטיקה וללמוד אומנויות קרקס, תנועה ומשחק בביה״ס של קרקס פלורנטין, ולהופיע בכל מיני אירועים והופעות בתור אקרובט ודמות שטח. במשך השנתיים הבאות לימדתי אקרובטיקה בהדר יוסף, בחולון, סימסטר אחד בתיאטרון הגוף, והצטרפתי לבית הספר סנדסיאל בתור מורה ותלמיד. פתאום מצאתי את עצמי נשאב בחזרה לעולם ההתעמלות אבל הפעם בתור פרפורמר ולא בתור ספורטאי. בשלב מסויים הבנתי שהיתרון שלי הוא הרקע שלי כמתעמל ואקרובט ולוא דווקא היכולות שלי כרקדן או שחקן, וכמתבקש התחלתי להתעניין באודישנים של סירק דו סוליי, שפרסמו בעמוד הקאסטינג שלהם שהם מחפשים מתעמלים לשעבר בתור ״ג׳נרנליסטים״. מפה לשם הכנתי וידאו דמו כדי לשלוח לחברים ממונטריאל... בזמן הצילומים מצאתי את עצמי מבצע אלמנטים שביצעתי שנים קודם לכן, בשלהי הקריירה, והרעיון של להצטרף (לברוח) לקרקס בתחילת שנות השלושים לחיי הפך להיות ממשי אם כי לא כל כך מוחשי בשלב זה.
אחרי שקיבלו את הוידאו בסירק הוזמנתי לאודישן בלונדון. בדיעבד התברר לי שהאודישן היה ספציפי למופע הביטלס "Love" שבלאס ווגאס. האודישן הלך טוב עד שהגעתי לשלב האחרון בו היינו צריכים ללמוד כוראוגרפיה מאחת ההופעות של סירק (אני חושב מסלטימבנקו) ופשוט קפאתי מול המצלמה. במשך תקופה ארוכה אחר כך הייתי בקשר עם הקאסטינג ואמרו לי שאני ״בראש הרשימה״ וכאלה... אבל מאחר וההופעה הספציפית הזו היתה יותר ״ריקודית״, זה פשוט לא קרה.
במשך השנה שלאחר מכן קרו כמה דברים בו זמנית. המשכתי ללמוד בסנדסיאל, הופעתי במסגרת האופרה הישראלית באופרה "פאליאצ׳י" (בתור אקרובט עם חבורה מופלאה של ג׳גלרים וליצנים מישראל), למדתי טרמפולינה אצל בוריס, עבדתי על קצב עם חבר ממיומנה, התחלתי ללמוד באופן רציני אקיליבר (עמידות ידיים), וקיבלתי ציון מחורבן (פעמיים) בפסיכומטרי, שלמזלי לא הביא אותי ללימודי הפיזיותרפיה שעניינו אותי באותה תקופה.
מתישהו בקיץ של 2004 קיבלתי אימייל מאחד מחברי לנבחרת באוניברסיטת אילינויס (בה למדתי על מלגת ספורט בשנים 94-98), ש"דרגונה" מחפשים אמני קרקס ואקרובטים למופע המים "לה רב" שנפתח בווגאס כמה חדשים קודם לכן. מי זה בכלל הפרנקו דרגונה הזה? תהיתי. אחרי בדיקה קצרה גיליתי שהוא היה ״בימאי הבית״ של סירק דה סוליי במשך שנים ויצר את ההופעות - אלגריה, סלטימבנקו, קידאם, מיסטייר, "O" (בה מככב כיום ארז קפלן, חבר טוב וגם כן מתעמל לשעבר). שלחתי את הדמו שלי אליהם וגם הפעם הוזמנתי לאודישן. כיוון שזה מופע מים, התחלתי להתאמן גם בשחייה כדי שלא יהיו הפתעות בבריכה. בתקופה שלפני האודישן נסעתי לצרפת כדי להתמקצע באקיליבר עם קלוד ויקטוריה (מורה אגדי לעמידות ידיים). בשלב זה כבר ראיתי את עצמי מתפתח בכיוון של אקיליבריסט, ובאודישן שהיה בנובמבר יכולתי להראות שאני מתעמל שגם יודע לעמוד על יד אחת. האודישן עצמו היה בברצלונה, על ״ההר האולימפי״ (בו היתה האולימפיאדה), דבר שכשלעצמו הוסיף למעמד המרגש. האודישן הפעם היה הרבה יותר מאתגר מבחינה פיזית אבל פשוט יותר מבחינה תנועתית. קיבלתי את הציון המקסימאלי בכל המבחנים, ולמחרת הוזמנתי עם עוד 6 אקרובטים מתוך 40 שהתחילו, למבחן השחייה שגם אותו עברתי בהצלחה.
כשבוע לאחר מכן, בסוף יום לימודים בסנדסיאל,הלכתי לי ברחוב שינקין, וקיבלתי טלפון מארה״ב בו בישרו לי שמציעים לי חוזה במופע "לה רב". כמובן שצעקתי יייששש!!! וטילפנתי אל המשפחה והחברים הקרובים שליוו אותי בשנים האחרונות שלי בארץ במסגרת הגשמת החלום, או הרעיון, של לפתוח בקריירה של אומן קרקס.
שבועיים לאחר מכן מצאתי את עצמי בווגאס מתחיל פרק חדש בחיי.
"לה רב"
התקופה הראשונה ב"לה רב" לא היתה פשוטה, מאחר והייתי מהראשונים שהצטרפו אל הלהקה אחרי ״הקריאיישן״ - תקופת היצירה. לא היה פשוט להשתלב בקבוצה מגובשת של אמנים מכל העולם שכבר עבדו ביחד קרוב לשנתיים. תהליך היצירה של ההופעה נמשך קרוב לשנה כאשר חלקו הראשון נעשה בבלגיה, וחלקו השני בלאס ווגאס. האמנים (שרובם הגיעו מרקע תחרותי ולא קרקסי) עברו תהליך אינטנסיבי וטרנספורמטיבי שכלל תנועה, משחק, מחול, קצב, שחייה וצלילה, וכמובן מחקר של אלמנטים אקרובטיים שונים. מי שלמעשה יצר עם האמנים את הנמברים היה הכוראוגרף של ההופעה, בחור איטלקי בשם ג׳וליאני פפרני, ופרנקו דרגונה התעסק יותר בצד הקונספטואלי של ההופעה ופחות באופן ישיר עם האמנים והנמברים. כבר בשלבים הראשונים נוצרו ״קבוצות״. השתיים העקריות: אלו שיכולים ״לזוז״ טוב, ואלו שיתמקדו יותר באקרובטיקה. משיחות עם אישתי (שהייתה במופע מתקופת הקריאיישן) ואמנים אחרים, הבנתי שלאורך כל הדרך היתה תחרות (לא באופן רשמי) על השתייכות לנמברים השונים. כשהגעתי אל "לה רב" המופע כבר רץ קרוב לשנה והיתה חלוקה מאוד ברורה בין האמנים, אלו שהוכשרו והופיעו במספר גדול של נמברים, ואלו שהתאימו ל 3-4 נמברים בלבד. בתקופה הראשונה הוכשרתי לנמברים ״הפשוטים״ יותר, שאפשרו לצוות לקבל עלי תמונה כללית כפרפורמר, רעיון כללי לגבי הפוטנציאל שלי, לראות איך אני עובד ביחד עם אמנים אחרים, וכך להחליט לאיזה עוד נמברים אני מתאים. האתגר הגדול מבחינתי היה ההשתלבות בנמברים התנועתיים (ומי שמכיר אותי, ברישניקוב אני לא...), מאחר וכל רגע וקטע במופע מבוצע לפי ספירות, היה לי ברור שזה יקח לי קצת יותר זמן. זה לא כ״כ עזר לרושם הראשוני על צוות ״הארטיסטיק״ אבל זה הסתדר בסופו של דבר, וכעבור שנה כבר הייתי במספר לא מועט של נמברים, כשכיום אני מוכשר להופיע בכשמונה נמברים, שבשניים מהם אני גם מבצע קטע סולו (על ה״עץ״ ועל ״עמוד סיני״ תלוי). מעט מוזר לכתוב ולסכם בכמה עמודים תקופה של שש שנים, וקרוב ל-2000 הופעות, אז פשוט אכתוב על מספר נושאים שחשבתי שיעניינו אתכם בהקשר לעבודה ב"לה רב", ובאופן כללי במופע גדול בלאס ווגאס. כיוון שהמציאות בההופעות השונות של סירק דה סוליי ו"לה רב" דומה מאוד.מופע מים - ״מתחת לקלעים״
הדבר הראשון שעושים כשמגיעים ל"לה רב" זה מעין קורס צלילה מזורז, ורק אז אפשר להתחיל את האימונים על הבמה. מאחר והבמה היא למעשה בריכה ענקית, ואנחנו מתחילים ומסיימים חלק מהנמברים במים, הפרפורמרים חייבים להרגיש נוח במים. ישנן שלוש מנהרות דרכן אנחנו נכנסים ויוצאים מן הבמה, כשכל כמה מטרים ישנם ווסתים שתלויים בדרך, ומספקים לנו אוויר לפי הצורך. לאורך כל ההופעה ישנם כ 12 צוללנים שנמצאים מתחת למים ותפקידם לדאוג לשלומנו, וכמו כן הם אחראים על מגוון של משימות טכניות שעליהם לבצע במהלך ההופעה. דוגמה טובה לשיתוף הפעולה בין האקרובטים והצוללנים היא סוף נמבר בשם ״רדמן״, נמבר ריקודי ואקרובטי, שבסופו אנחנו מתברגים אל המים בעיניים עצומות, מושיטים את הידיים לצדדים ופשוט מחכים לווסט (ולאוויר) אותו נותן לנו הצוללן שצוות אלינו באותו יום. הצוללן סוחב אותנו דרך המנהרה החשוכה אל מאחורי הקלעים, ומשם אנחנו ממשיכים אל חילוף תלבושות ולנמבר הבא. לא צריכים להיות שחיין מעולה כדי להיות פרפורמר בלה רב אבל מומלץ להרגיש מאד בנוח במים.״רד מן"
ללא ספק האתגר, וההישג הגדול ביותר שלי כפרפורמר ב"לה רב". כפי שהזכרתי קודם לכן האלמנט הריקודי הוא לא הצד החזק שלי. עם סלטות, עמידות ידיים, אקרובטיקה, אני מרגיש בבית, אבל לרקוד זה כבר סיפור אחר. בנמבר הספציפי הזה אנחנו שישה פרפורמרים על הבמה העגולה (בחצאית אדומה, וללא חולצה) מבצעים נמבר של ריקוד אקרובטי, מהיר יחסית, עם ״אטיטוד״ מצ׳ואיסטי משהו... כך שמעבר לדיוק התנועתי ולסנכרון עם עוד 5 אמנים על הבמה, נדרשת גם עבודת משחק. במשך תקופה ארוכה לא התבקשתי ללמוד את הנמבר (כנראה שלא ראו אותי משתלב) והחלטתי ללמוד את הנמבר לבד בעזרת חבר מההופעה, ווידאו של הנמבר. כחודש לאחר מכן פשוט הופעתי לחזרה (עם חצאית) וביקשתי להצטרף. הם ראו ״כי טוב״ וכשבוע לאחר מכן הוזמנתי לחזרה אישית עם אחד הקפטנים של הנמבר, ופירקנו את הנמבר לגורמים (שמיניות) ומשם המשכתי באינטגרציה שהסתיימה בהרצה של הנמבר על הבמה, וחזרה גנרלית בתנאי הופעה עם כל האמנים שמשתתפים באותו ערב. ההופעה הראשונה בנמבר היתה חוויה שהיתה קרובה בעוצמתה לזו שחוויתי בתור ספורטאי בתחרויות גדולות, וללא ספק זכורה בעיניי כרגע המשמעותי ביותר שלי כפרפורמר ב"לה רב", ובכלל.