ארכיון הקטגוריה: בלוג

לפני כחמש שנים סיימתי את לימודי בסמינר הקיבוצים כמורה מוסמכת למחול שם הכרתי את עומר דלומי, איש קרקס יקר וחרוץ, טייס בצה"ל, שלמד חינוך דמוקרטי. באותם ימים, כאשת קרקס אנרכיסטית משהו, שאוהבת נדודים ולא ממש רוצה לשבת במקום אחד, חשבתי לקנות אוטו קראוון. לעומר היה אחד כזה, שחשב למכור…

הבמה העגולה של לה רב ["החלום" בצרפתית] היא למעשה בריכה ענקית. ההופעה מתחילה ועץ שעשוי מברזל בגובה של 6 מטר עולה מן המים כשהוא מסתובב על צירו, ובמשך כמה דקות אני וקבוצה של 9 אקרובטים קרחים מטפסים, קופצים, וכמובן עומדים הפוך במגוון פוזיציות ובגבהים שונים. חזרתי לטפס על עצים.

קשה לי עדיין לקבל את העובדה שאני אמן מופיע שעובד ומתפרנס מקרקס,שאני באמת חלק מהעולם הזה שכאשר גיליתי אותו לראשונה,לפני קצת פחות מחמש שנים,הוא נראה לי כל כל רחוק קסום ומופלא.
בתור ילד מעולם לא לקחו אותי לקרקס ולמעשה מעולם לא ראיתי הופעת קרקס עד שבגיל 28 הלכתי עם אחי אמיר לקברט האף האדום ושם ראיתי לראשונה קטע אקרובטיקה אווירית.הנאמבר חבל של מיכאל פינקל פשוט הקסים אותי ועוד באותו הלילה החלטתי שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהייה גדול.

ידעתי שהיא עשתה משהו כזה כבר קודם, אבל סנדרין היתה פשוט מין טיפוס אקסטרים שכזו. מכל כיתת 13 המופלאים שהיינו בקנאק (המרכז הלאומי הגבוה לאומנויות הקרקס בצרפת), סנדרין נחשבה תמיד להכי קשוחה שיש לה תעוזה ואומץ שמספיקים לארבעה אנשים לפחות. וכשהיא סובבה אלי את הראש באותו בוקר אביבי, בעודה מחזיקה את הטלפון ביד, כיסתה מעט את השפופרת ולחשה אלי "רוצה לעשות איתי טרפזים מתחת למצנחי רחיפה?"

שמי גילי קרן ואני ליצן .
זה נשמע קל, אבל לקח שנים להגיע להגדרה הפשוטה הזאת. הרבה שנים הייתי 'להטוטן', 'שחקן', או 'אומן קרקס'. (איזה פלצנות אה?).
למה ככה?
כי בארץ 'ליצן' היא כמעט מילת גנאי "מה אתה ליצן?" צעק עלי המ"כ בטירונות. "כן , המפקד הסמל" עניתי והוצאתי כרטיס ביקור.
לא חטפתי שבת, כי הוא פשוט לא הפסיק לצחוק איזה שבוע.